-תודה ,תודה שבאתם , כנסו
-תודה , תודה שבאתם . תיכנסו. תגידי לכולם שם שהכל בד"צ שירגישו בנוח.
-מאמי איך אני נראית, בסדר? איך המטפחת ? והאודם ? מדי זועק ? למה שמתי אודם לעזאזל ? ממתי אני שמה אודם ?? יוווו אני בלחץץץ….
– יערית תירגעי. את בסדר גמור. הכל בסדר גמור. אפשר שניכנס ונתחיל ונגמור עם כל זה ? החלטת לעשות את זה אז יאללה. בלי איך המטפחת ואיך האודם. את יפה. מהממת. וכל מי שבא לכאן הערב בא כי הוא חבר טוב או משפחה או שאיימת על חייו …
-מצחיק. איך השמלה ? הגזמתי עם העקבים ?
– נו די. נכנסים ???
– נכנסים.
תודה לכולם. שבאתם. חברים משפחה ואלו שאיימתי על חייהם.. סתם. צוחקים.
אני מריצה את הזמן 4 שנים אחורה- מי היה מדמיין…. כמה זיעה, כמה מאמצים…
מאז שאני בת 14 אני חושבת , היתה לי התנגדות לעניינים האלו. והיום … תראו אותי .
תודה. תודה. אל תגרמו לי לבכות . תיכף..
אני זוכרת אותי נרתעת מכל מה שהיה קשור לזה. בשיעורים. בהפסקות. אפילו בבני עקיבא, ששם הייתי עושה ה-כל עם חשק ומוטיבציה- את זה לא הייתי מסוגלת. לא הייתי מסוגלת.
ואז גדלים. ומתחתנים. וילדים.
וחייבים לאמץ שגרה שכזו וחייבים להתמודד עם זה. ואני לא הייתי יכולה. נפשית .חסומה.
אז מיד בהתחלה כשהבנתי שאין ברירה- אספתי מעגל חברתי קטן וזה היה הבילוי החברתי. אבל זה היה ממש …בערך… וכאדם מבוגר היה לי רע שאני משקרת לעצמי.
ואז החלטתי להעביר הילוך מה שנקרא.. ונכנסתי להתחייבות גדולה יותר. ועדיין זה היה צולע.
הייתי מחפשת תירוצים . הייתי מתעצלת. זה לא היה מונח בי טוב. לא היה בשל שזה חלק ממני וחלק ממי שאני צריכה להיות. ותמיד עבד כגורם חציוני שמכריח אותי להתיישר…
ולא התיישרתי. ההיפך..
כן, הבנתם נכון 🙂
והיום… 4 שנים אחרי… ואני בנקודה אחרת. גבוהה כל כך מאיפה שהתחלתי…עם כמה ספקות . כמה חששות.
עם כמה מחשבות מונעות התקדמות הסתובבתי בעולם הפנימי והחיצוני !
ואני אומרת לכם –לולא שיתפתי פה כל אחד בתהליך הזה- זה לא היה מצליח.
טישיו…כן..עכשיו..
אז במקום להגיד תודה לכולם… אני רק אשתמש סופסוף בכוס שיש לי ביד מתחילת הערב …
לחיים !!