לאחר חמישה ימים שלמים נטולי ילדים, שטופי אור ואויר צלול, בראש גבעה שנראה כאילו אלוהים הקדיש תשומת לב מיוחדת רק אליה, כאילו פיזר ביד קלה כמעשה אופה מיומן הזורה גבישי סוכר על מאפים ריחניים בתים וכנסיה וגפנים במורד, הפיזור נעשה באופן אקראי אך מדויק.
כמובן שכאשר מביטים בגבעות הסמוכות מבינים מיד שגם אותן ברך אלוהים בצורה אישית בדיוק באותו האופן…
לאחר חמישה ימים שבהם ישנתי שינה ר-צ-ו-פ-ה והקצתי יקיצה ט-ב-ע-י-ת, אכלתי מזון משובח טרי ויפיפה. שתתי יין כזה ואחר.
לאחר כל אלה, ועוד קצת אני מביאה בפניכם צרור הרהורים מסקנות והמלצות. הדברים הללו אינם מוגשים לפי סדר חשיבות או נכונות או כל סדר אחר, הם עולים בראשי ברצף אסוציטיבי. ההולם את מצבי הנוכחי: שינה משובשת ויקיצה מלאכותית לחלוטין..
1. החיים, מה שמכונה חיי היומיום בהחלט אינם תורמים לזוגיות למצב הרוח ולעור הפנים! שינה רצופה יקיצה טבעית מצעי כותנה לבנים ופריכים בהחלט מועילים יותר. וזה בדוק!
2. כדאי ורצוי שאדם יחייה את חייו כפי שהיה רוצה. ינסה להגשים את החלומות שלו. כראיה לכך אביא את הזוג המקסים אצלו התארחנו, רובין וג'ון, כבני 70, אנשים חרוצים, שניהם גבוהים ונאים, ובכל תו בפניהם רשום שנעים להם. התקשורת שלהם אחד עם השניה ועם העולם ועם שני כלבי הפרא השחורים שלהם, עם גינת הירק המופלאה שלהם, עם הגפנים, עם שתי הנשים שבאות בכל בקר לעזור, עם השף ג'ינו נעימה ורגועה ומבודחת מעט..
3. כשיורדים בשביל מתפתל במורד גבעה, קסומה ככל שתהייה, כזו שבכל עיקול שלה מתגלה עוד בית חלומות עוד מורד משובץ גפנים. האויר הצלול מלטף והלב עולה על גדותיו מומלץ בחום לקחת כלב שחור וגדול, שקוראים לו זק. נכון בירידה הוא שועט קדימה בפראות מאיים להפיל ולגרור אותך את כל הדרך עד לכפר הקטן שלמטה, אבל בדיוק לשם כך הומצא הקירח, שאינו צנום וחלוש כלל. אבל כידוע בסוף כל ירידה מחכה העליה, וככל שהשביל מתפתל ותלול בהתאמה כך יהיה גם השביל העולה מעלה.. ולצורך הזה בדיוק כדאי שיהיה לכם כלב שחור ופרוע שימשוך למעלה. זוהי עיצה בדוקה ומוכחת, ניסיתי עם ובלי. הכלב מנצח!
לשם הגילוי הנאות אספר שבאמצע הטיפוס למעלה הטיל עצמו זק לצד הדרך וגילגל את עיניו כמבקש טרמפ ומיד.. זה לא עזר לו.
4. לסוחרי שוק ברחבי העולם יש גילדה. בראשה ללא ספק יושבים סינים. ישראל כמובן יוצאת דופן בעיניין הזה (כן, גם בעיניין הזה..)
5.תמונת הקירח ראשו שקוע בהר כריות לבנות על עיניו משקפי קריאה אשר משווים לו מראה מוזר (הלוק הכללי של הקירח הוא מראה הפלאח, קיבוצניק צרוב שמש. הלבוש הרשמי שלו הוא חולצת טריקו עתיקת יומין מכנסיים קצרים משלשום וביום קריר גם כפכפי אצבע) הוא אוחז בספר ומדי פעם נושם נשימה נהנתנית ועמוקה. האיש שאף פעם לא נח, או עסוק בעצמו, שקם כל בקר בשש, שנכנס למיטה רב הימים הרבה אחרי כי יש עוד המון לעשות. האיש הזה נח. התמונה הזו מחממת את ליבי. וגם הידיעה שאם הייתה לי היכולת לצפות בעצמי לצידו התמונה שלי זהה לזו שלו, מלבד כמובן העובדה שמסגרת משקפי הקריאה שלי יפה יותר.
6. לא יודעת אם יש דרך עדינה או יותר "פוליטקליקורקט" להגיד את הדבר הבא.. נשים, מעל גיל 60, שלא התחתנו אף פעם, שבחרו שלא ללדת ילדים, או שהחיים גילגלו אותן כך שבסופו של דבר אינן נשואות ואינן אימהות לילדים, גוון עורן חיוור, וזאת למרות כמויות לא קטנות של אבקות למינהן. קולן גבוה, ונושאי השיחה שלהן מצומצמים. על אף העובדה שכל ששת הנשים שאיתן חלקנו את זמננו ואת המרחב הרבו ועדיין מרבות לנסוע בעולם כולו, הן חוו ונחשפו להמוני חוויות מרגשות נדמה כאילו עולמן צר, צר מאד.
מסתבר שרוחב ועומק הדעת לא מגיע בהכרח מחשיפה לעולם ומלואו, נראה כי לעיתים מספיק איש אחד ומחויבות בלתי מתפשרת לכך וכך ילדים, להורים לחברים למדינה.
7. אוכל טרי, ויפה ומושקע. זה כייפ גדול!
8.גם זמן להתחבק בלי הפרעה, לאט ובשקט זה כייפ גדול!
9. לבנות מערכת יחסים על תהום פעורה, עמוקה ושחורה זה לא פשוט. זה תהליך איטי ועדין מאד. תהליך הכרוך בהשקעה ובסיכון. ההשקעה היא בתשומת הלב הרבה שיש להקדיש, כבמעשה רקמה,חוט שזור בחוט. והסיכון הוא בכך שבכל רגע נתון עלולה הרגל להחליק. אבן הנופלת לתהום נחבטת בדפנות ולבסוף ברעש עמום פוגעת בתחתית מפיקה קול מבהיל ומשתק. מילה לא במקום, או נושא כאוב מהעבר שעולה בשיחה אקראית הם סיכונים שאין דרך למנוע אותם. יש להמשיך. לא לוותר. להשתדל לאזור אומץ להתקדם על הגשר העדין הדקיק שהולך ונבנה.
10. חופש זה דבר מבורך. הכרחי ומצלל דעת. אבל כמו כל דבר בחיים הוא איננו מגיע ללא תו מחיר.. השמנמונת מייללת ללא הרף מאז שחזרנו. ללא הרף. היא בוכה ומזילה רוק. דמעות ועוד קצת רוק. היא בוכה כשהיא על הידיים שלנו וגם כשהיא לא היא קוראת לי ולקירח בלי הפסקה גם כשהיא מכורבלת בחיקנו. היא אומללה בדיעווד ועצבנית. הו כמה שהיא עצבנית.
מה ששוב מחזיר אותי לנקודת המוצא, מבט עייף, גב שפוף, עור פנים מכורכם.. ואיזה גוון קל של חוסר מרוצות בסיסית..
ואז נשאלת השאלה: האם זה היה שווה את זה?
כן! התשובה היא כן. בעוד כמה ימים תחזור האומללת לשפיותה. היא תמשיך כמובך לרדות בנו כפי שעשתה טרם נפשנו. אבל לנו תהייה איטליה. אצלינו בפנים.
11. אין לי מושג קלוש באריזה. למרות שאני טיילת ותיקה. כבר בגיל שש התעופפתי לי על תקן ילדה לבדה בעולם הגדול בדרך מארץ הקודש לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות (לפחות אי שם בשנת 1976 בימים בהם אחרון הסופרמרקטים בארצות הברית נדמה היה כגדול הקניניום).
תמיד, תמיד תמיד אני משליכה למזוודה כך וכך בגדים שאני משכנעת את עצמי שילכו מצוין אחד עם השני. אני מתעלמת מתחזית מזג האויר. אני אורזת המון סוודרים וחולצה אחת מכנסיים שאני אף פעם לא לובשת וכמה צעיפים, ואז בזריזות משליכה שמלה טוניקה ועוד דבר מה.
ואז תמיד תמיד תמיד אני מתבאסת. דווקא בחיי היומיום אני מטיבה להתלבש..
מה שרציתי להגיד הוא, שהפעם זה לא היה שונה, אבל כשפרקתי והבנתי ששוב קרה הדבר חייכתי לעצמי ואמרתי לי, נו טוב, יש דברים שלעולם לא משתנים, איזו הקלה.
כרכתי סביב לצוואר צעיף וחייכתי.
הקירח אגב, ממטיבי האורזים בכל מזג אוויר יארגן לעצמו כשלוש חולצות טריקו ושני זוגות מכנסיים.. ויגיד שזה מעל ומעבר. רק כי בכל זאת הוא רוחש לי כבוד כלשהו (או חושש מפני די הצורך) יארוז גם מספר זוגות תחתונים וגרביים להחלפה.
12. אחרון ודי.
השארנו מאחור 16 ילדים. בגילאים ובמצבי צבירה שונים.
כשחזרנו מצאנו שהכל בסדר.
במשפחתון התנהגו ממש בסדר (בבקר בו חזרנו ארבעה ילדים נשארו בבית בשל תחלואים שונים שחלפו בשעת התה של אחר הצהריים עת הם לועסים שוקולד קינדר איטלקי מקורי).
ובבית התנהגו ילדי באופן שנוגע לליבי ביותר. הבכורה לקחה אחריות וכך גם המשופם. גם הצעיר החזיק את עצמו, וביחד שלושתם עזרו עם השמנמונת.
בכל ערב פתחו מתנה קטנה שהשארתי עבורם. מקטנה עד גדולה. ושמחו בה.
כמובן שהם גם קצת התלוננו, אבל הייתה אחווה ורוח צוות.
הידיעה שהכל היה בסדר משמחת אותי ומורידה מעל כתפי איזה עול.
סאלוטה.