אני לא יודעת מאיפה זה בא לי.
אף פעם לא הייתי הבחורה שמטפסת, שלוקחת צ'אנסים מיותרים, שמאתגרת את עצמה בחוויות חוץ גופניות כמו אלו שהולכים אל הלא נודע בבטחה כאילו הם יודעים לגמרי.
נהפוך הוא. איפה שגבוה מדי אני לא עולה, מה שמטורף מדי אני מוותרת מראש, צפוף מדיי-לא בשבילי, גדול מדיי- אני אעלם שם, יפה מדיי משעמם אותי, תנו לי להישאר בקו המשווה של עצמי שלקח לי להגיע אליו שנים ,שם אני בטוחה מתבוננת ויודעת להסתכל לאושר בעיניים כשהוא מבליח מדיי פעם ולומר לו..תפסתי אותך!
ואז יום אחד בקפה של הבוקר במרפסת קראתי את הכתבה על דני קושמרו שעבר תאונת דרכים באיטליה וסיפר על השיקום שלו ואיך התמודד עם כל הקשיים. בסוף הכתבה שאלו את דני מה התובנות שלו מכל מה שעבר עליו..ומה שהוא ענה תפס אותי חזק מהבפנוכו של הבטן :
"עזבתי לשבועות ארוכים את החיים שלי ושום דבר לא קרס. העולם כמה מפתיע ומעליב, המשיך בשלו.
אז אם יש לכם איזה חלום קטן- לחצות את אנטארטיקה, קורס מתקדם בשש בש באיסטנבול או סתם לשכב במאלדיביים , זה הזמן . הרי מי יודע , ממש בעוד רגע אתם עלולים למצוא את עצמכם בתוך חלון של וולבו."
אני קוראת את זה והעיניים שלי מתמלאות דמעות..
אני מבינה שבתוך כל החיים המאוזנים לתפארת שבניתי לעצמי חסר לי משהו.
שלא תבינו לא נכון הגשמתי הרבה מהחלומות שלי וזה לא שבוער לי לעשות קורס שש בש באיסטנבול, אבל כל הקצוות שויתרתי עליהם בדרך כדי להיות בדיוק באמצע מבצבצים עכשיו, מרימים ת'ראש לוחשים לי..
עכשיו זה הזמן שלך. זו המתנה שלך לעצמך לגיל 50.
כל פעם שהתקרבת קצת לקצה, מישהי מכל התארים שצברת לך במהלך החיים הורידה לך את הראש ואמרה זה לא מתאים / זה לא יאה / זה יפגע באחרים/ יש דברים חשובים יותר/ זה מפחיד/ יש לך אחריות / את לא יכולה / את מבוגרת מדיי/ את אשה / יש לך ילדים/ את נשואה/ זה לא הזמן הנכון/ את לא מסוגלת/ זה לא בשבילך/ מה יהיה אם/ איך יסתדרו בלעדייך…איפ..התעייפתי כבר בשניים הראשונים…
אז אני יושבת שם במרפסת עם עיניים לחות שני הכלבים מביטים בי בציפייה לא ברורה, ואני חושבת לעצמי כמה ברור מה אני רוצה לעשות עכשיו בלי כל הקולות, כמה אני רוצה לפגוש את עצמי ,לבד, להיות קרובה לטבע, להתרגש מחדש מדברים שהפכו להיות כ"כ מובנים מאליהם, כמה שכחתי לעצור רגע ולהסתכל על העולם בלי כל מה שכבר למדתי עליו, לצאת מהקופסה של עצמי.
איך כתבה ארונדהטי רוי באלוהי הדברים הקטנים:
"לחפש שמחה במקומות הכי עצובים, לא לפשט את המסובך ולא לסבך את הפשוט ולעולם לא לשכוח את חוסר חשיבותך".
אז זהו..
אני נוסעת. לבד. רחוק.
את החודשיים האחרונים העברתי במחקר ובהכנות למסע שלי ,היה לי ברור שאני משלבת פן התנדבותי במסע הזה ולא בגלל ההילה שיש סביב התנדבות אלא מחיבור פשוט לעצמי והידיעה שאין דבר בעולם המעניק אושר ,משמעות, ולמידה כמו עשייה חיובית למען האחר, ללא תמורה, ללא מחויבות.
כשאני כותבת את זה הנשמה שלי פורחת מהתרגשות על שאני מקשיבה לה, וכשיש סנכרון בין הנשמה הפנימית שלנו לאנשים שנהיינו במהלך השנים, שם מתרחשים ניסים, שם נפתחת הדלת ואת יודעת שהגעת למקום הנכון.
אז הדרך שלי הובילה אותי לבית יתומים קטן בטנזניה הרחוקה ביבשת אפריקה, זהו זה יש כבר החלטה, וכרטיס טיסה.
אני נוסעת אליהם, הם מחכים לי!
ועל הדרך כבר בתוך השבונג החלטתי שהגיע הזמן שלי לכתוב ,כי אם יש דבר שתמיד ריגש אותי זה לכתוב על השבילים בדרך של כולנו ,אז אולי זה המסע האמיתי שמתחיל עכשיו .
אני לא יודעת. ימים יגידו.
HAPPINESS ALWAYS
איילת.
