האודישן המרגש של בר תפס אותי בבטן הרכה… כמה רציתי להושיט ידיים אל מעבר למסך ולחבק אותה המון. למרבה ההפתעה דווקא הפרידה שלה מדמות האם השנייה שהיתה לה, שברה את לבי.
כשההורים נפרדים, תמיד מסבירים לילדים שהההורים נפרדים זה מזה אבל לא מהם, מהילדים, איתם תמיד נישאר ביחד לעולמים.
שמתחילים לצאת עם בן/בת זוג חדש, לרוב עוברים חודשים רבים ואולי אף שנים עד שמכירים אותו לילדים וליתר בני המשפחה. תמיד קיים החשש איך הילדים יקבלו אותו? האם הוא יהווה מתחרה על אהבתם ותשומת הלב בפני ההורה או יאיים על מעמדו של ההורה הביולוגי האחר? למה לגרום לילדים להיקשר אליו/ה ולפתח רגשות בטרם עת? ובכלל למה להעמיס מטען רגשי כזה עצום על קשר זוגי חדש שרק הולך ונרקם?
אבל בחיים, כמו בחיים, גם שאתם זהירים מאוד ועושים הכל בקצב ובדרך "הנכונה", עדין החיים עשויים לגבור על הכל … אתם עשויים למצוא את עצמכם בנפרד אחרי כמה חודשים או אפילו שנים וכך הילדים, בלית ברירה, חווים פרידה נוספת מדמות משמעותית בחייהם והפעם … ללא הסדרי ראייה או ביקורים מוסדרים. פתאום הם נפרדים מדמות אב/אם שניה והפעם לצמיתות.
כשאת/ה נשוי גם אם נישואים כושלים, לפחות אתה חוסך לילדים שלך את כאבי הלב הללו … יש כמובן הרבה כאבי לב אחרים נלווים, אבל כולנו היינו רוצים לעטוף ולערסל את ילדינו, לשמור שיפגעו כמה שפחות. אחרי הגירושין, יש הרבה אנשים שנמנעים ממערכות יחסים ארוכות טווח, גם לחסוך מילדיהם את הפגיעה האפשרית וגם .. מעצמם. זה לא קל להיפתח למישהו אחר, להכניס אותו/ה לחייך וליבך ואז שוב לחוות פרידה כואבת. פרידות הן חלק מהחיים, אבל אחרי גירושין הכל נכנס לפרופורציות ענקיות ולפעמים בלתי אפשריות :-(.
