האמנית שיוקדש לה הפוסט הקרוב היא ציירת מוכשרת ומאוד ורסטילית, שהעלתה על כן הציור שלה את הפינות הנסתרות מהעין של החברה האנגלית. שמה ויצירותיה ממשיכים לתפוס את תשומת ליבי מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, והחלטתי שהפעם אני רוצה לחקור עוד על האישה הזו, שהפכה לאחת האמניות המוכרות והמוערכות ביותר בבריטניה.
לאורה נייט נולדה בשנת 1877 באנגליה כלאורה ג'ונסון. אביה, צ'ארלס ג'ונסון מת כשלאורה הייתה תינוקת. אימה, שארלוט ג'ונסון, הייתה מורה לאומנות בבית הספר לאומנות של נוטינגהם. משפחתה של לאורה הייתה בעסקי התחרה, וסבה היה בעל מפעל לייצור תחרה, אך כניסת המכונות התעשייתיות הובילו אותם לפשיטת רגל ולחיים בעוני. בזכות קשריה של אימה בבית הספר לאומניות לאורה נרשמה לשם בגיל 13 ללא כל עלות. במהרה הפכה לאורה לתלמידה מצטיינת, ובגיל 15, כשאימה שארלוט חלתה בסרטן, החלה ללמד את שיעוריה במקומה. במהלך לימודיה בבית הספר לאומנות בנוטינגהם הכירה את הארולד נייט, שלמד גם הוא בבית הספר והיה מבוגר ממנה ב-3 שנים, השניים הפכו לזוג והחלו ליצור ולייצר יחד. בשנת 1903 לאורה והרולד התחתנו, ושלוש שנים לאחר מכן הציגו יחדיו תערוכה ראשונה של יצירות של שניהם.
היצירות המוקדמות של לאורה התאפיינו בעיקר בסגנון אימפרסיונטי; צבעים עזים, משיכות מכחול גסות, ציורים של אנשים בטבע, על שפת האגם או בחופים. לאורה בילתה את רוב הקיץ של שנת 1908 בציור אנשים בחופי קורנוול, בה התגוררה עם בעלה. לאורה הפכה לאמנית מוכרת ומצליחה ובאותה שנה ציוריה נבחרו לאקדמיה המלכותית לאומניות בבריטניה, היא הייתה האישה הראשונה שזכתה לכבוד הזה.
בשנת 1913 הציגה לאורה דיוקן עצמי ייחודי מאוד לאותה התקופה. בדיוקן ניתן לראות את לאורה בגבה לצופה, עומדת מול כן ציור ומציירת מודל עירום. בציור למעשה רואים את לאורה, את דוגמנית העירום- חברתה, האמנית אלה נאפר, ואת הציור. הדיוקן צויר כהבעת מחאה על האיסור של נשים להשתתף בשיעורי ציור של מודל עירום באקדמיה. הציור התקבל באהדה רבה בקרב אמנים אחרים, אך האקדמיה סרבה להציג אותו וביקרה את לאורה בחריפות על יצירת דיוקן כה שערורייתי.
מאוחר יותר לאורה החלה לחקור טכניקות חדשות מחוץ לעולם הציור והחלה לייצר תכשיטי אמייל עם חברתה מהדיוקן- אלה נאפר. לאורה הייתה מוכשרת במגוון עצום של מלאכות וטכניקות, ציור בשמן וצבעי מים, הדפס, תכשיטנות ולימים גם עיצוב תלבושות לתאטרון. בשנת 1916, בזמן מלחמת העולם הראשונה, הארולד סירב להתגייס ללחום בחזית, נרשם כסרבן מטעמי מצפון ונדרש להתגייס לעבודות חקלאות במקום. לאורה המשיכה לצייר, ואף הוזמנה לצייר ולתעד חיילים קנדים בשביל הארכיון הלאומי של ממשלת קנדה.
בשנים שלאחר המלחמה החלה לאורה להביא ליצירתה את קולותיהם של שולי החברה. לאורה הפכה אמנית גדולה לא רק בזכות הטכניקה שלה, אלא גם בזכות נושאי היצירה שלה- אנשים. לאורה הייתה אדם חברותי וסקרנית מטבעה, והיא התיידדה ונקשרה למושאי יצירתה. היא רצתה להביא לעולם את קולם של אנשים שלא נשמעו באותן שנים; נשים, שחורים, צוענים ומהגרים, ולרוב בילתה זמן רב במחיצתם של אותם אנשים שבחרה לצייר ולמדה להכיר אותם ואת החיים שלהם. היא התייחסה להיכרות ולציור איתם כ"עוד יופי שיש בעולם וחובה עלי לחקור". לאורה גם אהבה לצייר את האנשים הפשוטים בעבודתם; עובדי קרקס ובדרנים, רקדניות בלט, נשים עובדות, דייגים ועוד. סגנונה הנטורליסטי הצבעוני ומלא החיים שיקף גם הוא את אנושיותה ואת אהבתה לאנשים אותם בחרה לצייר.
במלחמת העולם השנייה לאורה שימשה כציירת הרשמית של המלחמה מטעם ממשלת בריטניה. בין העבודות שהוזמנו ממנה היו: פוסטר הקורא לנשים להתגייס לעבודות חקלאות, תיעוד מרתק של חייל האוויר של הנשים בבריטניה, ודיוקנאות של נשים עובדות בתעשייה במפעלים, במטרה לחזק את התייגסותן. לאורה גם הייתה האישה היחידה שהוזמנה לתעד בציוריה את משפטי נירנברג שהתקיימו לאחר המלחמה, ובציור אחד של המשפט משנת 1946 מוצגים פושעי המלחמה הנאצים בזמן המשפט מוקפים בחורבות הערים ההרוסות שהותירה אחריה המלחמה.
לאורה לא רק הייתה אמנית מצליחה שהתפרנסה בכבוד מהאומנות שלה, אלא גם זכתה להרבה כבוד והערכה בימי חייה, הן מהציבור והן מהממסד. בשנת 1929 היא זכתה בתואר דיים של מסדר המלוכה הבריטי והייתה האישה האמנית הראשונה שזכתה בתואר. שלוש שנים לאחר מכן נבחרה להיות הנשיאה של אגודת הנשים האמניות הבריטית, ששמה לה למטרה לעודד ולקדם אמנות נשית. לאורה החזיקה בתפקיד הזה 35 שנים, עד שנת 1967.
לאורה פרסמה שתי אוטוביוגרפיות על חייה ושמה היה מוכר ושגור בכל בית בבריטניה. למרות כל זאת, ולמרות פועלה, כיום לא רבים מכירים אותה, ויצירותיה נשמטות מספרי תולדות האמנות. יצירותיה של לאורה היו פורצות דרך בזמנה, והן מרתקות ושובות לב ביופי הפשוט שלהן ובאהבת האדם המשתקפת מהן.