לנשים חזקות מותר להישבר רק במלחמות
(או במבצעים),
אבל עדיין מצופה מהן להצטלם בממד עם חיוך,
כי אצל החזקות תמיד הכל נורא יפה ונוצץ.
או קטסטרופת אימים.
שני מצבי צבירה יש לנו לחזקות.

הערב נסעתי בתוך הישוב מבית של חברה הביתה שלי.
3 דקות בסהכ.
3 דקות של פחד פחדים.
3 דקות שכל מה שאמרתי לעצמי ולבנות שהיה אמור להרגיע בד"כ – לא הרגיע.
לא עם הנצח ולא בכל דור ודור עומדים עלינו
לא והעיקר לא לפחד כלל.
כלום.
3 דקות שהלב שלי דפק על 200
רק שלא תהיה אזעקה.
3 דקות שנס(ע)תי במהירות מופרזת בתוך ישוב קטן מלא כיכרות ורחובות צרים.
רק להגיע הביתה לפני האזעקה.

לא יודעת למה אני משתפת.
לא נשברת. ולא בקטסטרופה.
מזמן לא חזקה. כבר משבת בבוקר לא…
בעיקר מותשת מלהיות בחזית אחת. ולדמיין שגרה בחזית אחרת.
להיות בלחץ פנימי אבל להיות קולית מול הבנות.
לשדר עסקים כרגיל אבל המוח עף לתפילות ורחמים.
(ובעיקר לדבר עם ביבי כל היום.
שייכנס בהם.
זה היה הכי מתיש.)
התפילות נותנות כח. גם להזכיר לעצמי כל הזמן שלא מובן שיש לנו מדינה וצבא.
וגם לשתף פה ולקרוא את ההתמודדות של כולן נותן כח.
אנחנו נשים חזקות.
אנחנו עורף חזק.
באמת באמת – הם לא ישברו אותנו.
אולי קצת יעייפו.
לילה שקט ורגוע