מה עשיתי? למה? בשביל מי?
זה טוב זה רע? לטווח הארוך? לטווח הקצר? מי שמני לקבל החלטות הרות גורל כאלה על כל המשפחה שלנו לדורי דורות?
הפסקתי לאהוב את בעלי.
המריבות בבית התחילו להיות תדירות יותר, מכוערות יותר, הבנות בעל כורחן היו חשופות לכל המתח, לעקיצות, לתסכול, למבטים, לשתיקות הרועמות.
לא היה לי טוב, הייתי כבויה, הגעתי למקומות שמעולם לא חשבתי שאגיע אליהם, השיחות אצל היועצת הזוגית הביאו אולי לתהומות ייאוש, הבנתי שאין טעם ואין מה להציל. הפערים כבר היו גדולים מדיי ובי לא היה עוד את הרצון לגשר עליהם. I wanted out
מעט היו אנשי סודי בתקופה הזאת ולכולם היו שלל עצות: תשארי בשביל הילדות, תחכי שהילדות יהיו יותר גדולות, עכשיו זה הזמן כי הילדות קטנות, מה את צריכה שטויות? תישארי ותמצאי לך מאהב ….
ומה שעבר לי בראש כל הזמן היה איזה מודל אני מורישה לבנותיי? מודל של אשה חלשה? שבוחרת להישאר בזוגיות שבורה?
אני בת להורים שנשואים כבר כמעט 50 שנה וחיי הנישואים שלהם מאז ומעולם היו רחוקים מאוד מלהיות כל דבר ראוי להערכה מצידי. אולי זה מה שהביאני הלום? אולי מעולם לא קיבלתי כלים ו/או דוגמא אישית לבחור לי בן זוג ראוי לחיי? האם עליי להישאר, בשביל אחרים, במקום שלא טוב לי בו? לוותר על התקווה שמגיע לי משהו טוב יותר? האם זה מה שאני מייחלת לבנותיי האהובות?
הקטנה שלי לא מזמן סיפרה לי שהיא רוצה להתחתן עם ילד מהגן שלה "כי הוא ממש נחמד אליי". זה לא מתחיל ונגמר שם? כמה זוגות נשואים יש ששכחו את הכלל הבסיסי הזה?
האמת? ממש טוב לי עכשיו. טוב לי כמו שהרבה זמן לא היה לי …
יש לי זוגיות חדשה ונהדרת, יש לי עבודה שאני די אוהבת, יש לי דירה נחמדה אומנם פחות יוקרתית מהקודמת אבל למי אכפת? יש לי חברות טובות שהולכות איתי כברת דרך ומשפחה שמנסה לעזור מתי שאפשר ובעיקר יש לי איזה שקט פנימי בנשמה. הבנות שלי משגשגות בבתי הספר, מוקפות בחברות, כולן מתפעלים מיופיין ומחוכמתן הרבה, לרוב הן אחיות קרובות ומסתדרות נהדר אבל רגשות האשם לא עוזבים אותי …. מה עשיתי להן? איך פירקתי להן את המשפחה? איך אפשרתי לקרקע להישמט מתחת לרגליהן הקטנות?
לפעמים שאנחנו מדברות על זה, אז הן אומרות שהן "כבר רגילות", גרות להן בשני בתים במשמורת משותפת, מבלות זמן איכות עם אבא הרבה יותר מאי פעם, אוהבות את בני הזוג שלנו אבל עמוק בלב הן היו רוצות שנחזור להיות משפחה רגילה כמו פעם, שכולנו נגור בבית אחד גם אם הוא פחות מאושר. אם זה היה תלוי בהן, היינו כולנו חיים בקומונה אחת גדולה.
כלכך טוב לי ורע לי בו זמנית, בגללן.
רוב הזמן הן כנראה לא עסוקות בזה אבל בי זה מקונן כל הזמן … מרגישה חצי אמא, חצי מהשבוע אני בכלל לא רואה אותן, הסדרי ראייה כאלה או אחרים עם אבא שלהן. חצי מהשבוע אין לי מושג מה עובר עליהן, האם הן למדו משהו חדש? רבו עם חברה? טיילו במקום מעניין או כל חוויה אחרת? נכון, אנחנו משוחחות בטלפון כשהן אצלו אבל זה אף פעם לא אותו דבר. לרוב אני שומעת חלקי חוויות ובדיעבד.
זה מכה בי לפעמים שאני רואה תמונות שלהן שהוא שולח לי, רואה אותן מחייכות, מאושרות ואני לא חלק מזה. לעולם לא אדע מה באמת היה להם שם, לעולם לא אהיה צרובה בזכרון שלהן מהמקום הזה, מבלות להן שם איתו עם חברים חדשים שלו וילדים שאני אפילו לא מכירה. וכשהן איתי ואנו עוברות כל מיני חוויות, הגיגים או בדיחות פנימיות הוא בכלל לא שותף לזה ולעולם לא יהיה.
לפעמים זה שובר אותי, גורם לי להזיל דמעה ולתחושת חנק בגרון … קשה לי בלעדיהן וקשה לי שגם התרגלתי להיות בלעדיהן. בהתחלה זה היה בלתי נתפס להעביר לילה לבד ועכשיו הרבה פעמים אני מחכה לזה כמו אוויר לנשימה … יוצאת לבלות, נפגשת עם חברות, עוסקת בספורט, משלימה שעות בעבודה … בשביל זה שברתי את הכלים והעברתי את כולנו את הסיוט הזה?
מה בא קודם הביצה או התרנגולת? האם פירקתי את המשפחה שיהיה לי או להן טוב?
"אמא טובה, היא אמא שטוב לה". כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה … אני באמת חושבת שכעת אני גרסה יותר מוצלחת של עצמי אבל האם טוב להן? ומה לטווח הארוך? האם "דפקתי" להן את כל עניין הזוגיות העתידית שלהן? האם ילדים להורים גרושים באמת יכולים בבגרותם לקיים מערכות יחסים ונישואין טובים? לא בטוח שהסטטיסטיקות לטובתי בעניין הזה.
אני באמת לא יודעת. מרגישה קצת אגואיסטית שדאגתי לאושר שלי גם אם זה היה על חשבון אחרים…. מצד שני אני חיה עכשיו – לא יכולתי עוד להמשיך את חיי השקר שלי. אולי הן לא היו חשופות לזה לגמרי, אבל זה גם היה חיי השקר שלהן. משפחה שרק למראית עין היתה מאושרת ועליזה. הלוואי שיום אחד הן יגידו שהן לפחות מבינות.
לא יודעת מה יהיה מחר או בעתיד, אשתדל לעשות את המיטב שלי, אולי רגשות האשם האלה שמקננים בי כל הזמן, יזכירו לי ששילמתי מחיר יקר מדיי בשביל לוותר עכשיו ואני צריכה לדאוג לשלומן ולטובתן כי באמת-באמת זה מה שאי פעם רציתי ויחלתי עבורן גם אם זה לא יצא כמו באגדות שהן אוהבות לקרוא.
[youtube Yu7gP32eMXs]
