לפני בערך שנה פחות או יותר, הסתובבתי עם בעלי ברחוב אלנבי דיזינגוף, זה היה יום שישי. בדרך כלל הסתובבויות יום שישי הן מן כזה חופש של כמה רגעים, בהם ההורים יוצאים לאוויר העולם להריח קופאין ואחרי חציית שלוש בלטות זה נגמר וקדימה, אנחנו צריכים לדהור לאיילון לכיוון חולון לאסוף את הילדים.
הפעם זה היה שונה כי הילדים היו רחוק יותר, בצפון של סבא וסבתא ואנחנו יכולנו לחצות אל מעבר לשלוש הבטלות ואני יכולתי לנצל את הזמן "להשלים קניות". כלומר לקנות דברים קטנים שלא חשבתי שאני רוצה לקנות ויצאו לי מהתת מודע שהומצא ברגע זה מול חלון הראווה.
האמת היא שאני אוהבת לקנות, אבל אינני בזבזנית גדולה בתחום. יש מקצוענים ממני עם מורשת מפוארת יותר. עם זאת, כן אני אוהבת להגיע לרגע שבו מציאת קניה קטנה, הופכת להיות גדולה. יש שיקראו לזה לחרוש על מה שקנית. אני קוראת לזה "רכישה שהפכה לסימבולית". כך בדיוק קרה כשהסתובבתי באותו יום שישי ובין חלונות הראווה של דיזינגוף, קצת אלנבי, ומשם גלשתי לשוק בצלאל ומצאתי אהבה.
על הדוכן הראשון כמו שאומרים, היא ישבה שם בשקט בין סט הטבעות. גדולה ומעט מגושמת אבל עם לב ענק שאי אפשר היה להתעלם ממנו. "כמה זה עולה?" שאלתי ובראש כבר הרצתי איך אני מצליחה להתעלות על כל הביישנות והלא נעים לי ומבקשת שיורי…" 10 ₪" ענה מהר המוכר. ל'הה, לקחתי.
וזהו, משם כבר לא המשכתי לשאר השוק ואם בן הזוג שלי לא היה לחוץ על לחזור לאלנבי לקנות חולצות בעודפים, מבחינתי אפשר ללכת הביתה. אני את שלי עשיתי להיום.
מאז הטבעת לא יורדת לי מהאצבע ואין פגישה עם אדם זר שאני לא שומעת התייחסות לגביה. לדעתי פעם בחור שפנה אלי בבר ורצה להזמין לי צ'יסר תוך שהוא אומר "איזה טבעת מגניבה" תכנן לקחת אותה איתו הביתה (מצטערת היא נשואה). אבל הכי אני אוהבת כששואלים אותי "מאיפה הטבעת??" ואני עונה "שוק בצלאל, 10 ₪"
