כשהזמינו אותי לסרט ״טרומן חברים עד הסוף״ ריפרפתי על הטריילר, ראיתי סרט ספרדי עם שחקנים מרשימים ומיד הסכמתי, לא שיערתי כמה הסרט יגע בליבי. כשהזמינו אותי לסרט לא ידעו שאני לומדת כבר שנים בודהיזם ולאחרונה גם ליווי רוחני, בתוכנית ״שותפים למסע״ בפסיכודהרמה בבית ספר ״ברושים״.
לוקח זמן להבין את התמונה המלאה בסרט. השחקן הראשי חולה בסרטן ריאות, לאחר שנה קשה של טיפולים, החליט לסיים את חייו בכבוד, הוא עובר עם חברו הטוב מסע בן ארבעה ימים מרגש עד מאד.
הפרידה ממהסובבים אותו מעוררת התפעלות, השחקן מיטב להעביר את ההשלמה במצבו ונפרד מהאנשים שהקיפו אותו קרובים יותר קרובים פחות, הרגעים הקטנים האנושיים בהם החמלה נכנסת מעבירים רגש בעוצמה גדולה.
בעולם המערבי אנשים לא כל כך רוצים לדבר על מוות, הם מתרחקים מסיפורים על מוות ומחלה, הרגשתי בתחילת הסרט את אי הנוחות של הקהל, כמו זרם חשמלי שהחל לנוע בין האנשים, לאט לאט עם הקטעים הקומיים, המורכבות הריגשית של הסיפור הרגשתי שהקהל עבר מסע , מסע שנגע בו וראיתי אנשים יוצאים מהסרט מפויסיים, דומעים ומהורהרים.
סצינת הסקס היתה מהיפות שראיתי בקולנוע והזכירה לי את הסרט ״אהבת בשר ודם״ ובאמת העבירה חוויה של אהבה עמוקה לאו ודווקא לפרטרנרית בסקס.
בחרתי בשתי תמונות המפרסמות את הסרט, הראשונה בעברית (מסינמה סיטי) אך השחקנים אינם מישרים מבט למצלמה
ואילו התמונה הזו (מהאוזן השלישית) יש בה מבטים, שבסרט ניתן להרגיש שמבט ודיבור העיניים אומר לפעמים הכל.
[youtube 2dwQilWWaCI nolink]
