מהרגע שדרכו רגליי על אדמתה החומה והמקומטת של אלבקרקי בואכה ניו מקסיקו, אני מנסה לפענח את סודה.
כמו אישה קשת יום, לבושה בהידור בלוי, מאופרת בשכבות של פודרה שמנסה ללא הצלחה להסתיר את פניה חרושות הקמטים.
משהו בנוכחותה מלאת החן, רומז שידעה ימים אחרים , ושהנסתר רב על הגלוי.
פעם לפני הרבה שנים חיו פה אינדיאנים במרחבים העצומים לרגלי ההרים, עם אהבה ונאמנות אין קיץ לאמא אדמה ולאלוהים שבשמים.
הם היו הציר שחיבר בין האדמה לשמיים, הם ידעו לשמור על האיזון, ולתת כבוד לבורא עולם שהתחפש לשמש.
בצניעותם האצילית הם התפללו ללא לאות לגשם שירד, כי שום דבר לא מובן מאליו, גשם לא סתם יורד, הוא צריך עידוד, וזה עבד ,היה כבוד.
מהרגע ששדדו לאינדיאנים את האדמה, ואנסו להם את הכבוד, הם כיסו את חלקות האדמה שניתנו להם בקמצנות, במכונות מזל ורולטות מסתובבות.
מהרגע שרק צלצול הכסף בנפילתו נשמע ולא תפילותיהם, הפסיק לרדת פה גשם, אף טיפה.
השמים הפכו לאדומים מרוב כעס וחלודה ישנה,
מראה יוצא דופן לכל הדעות.
ג׳ורג׳ייה אוקיפ, הציירת האמריקאית המופלאה, קבעה את מושבה בערבות ניו מקסיקו, ולא הפסיקה לצייר ולתעד את המראות, את הצבעים ואת העוצמה..
היא אמרה שאלוהים אמר לה שאם היא תצייר את זה מספיק , יהיה שלה.