אתמול העלתי את הפוסט השבועי.
הוא היה אחר ובוטה. מאד ישיר.
בפתיח שלו, מה שנקרא כותרת משנה, נאמר בברור וממש שמה שכתוב איננו מתאר את חיי.
הוא נכתב בהשראת התסכול הכללי מהצורך להתפשר.
לצערי הוא לא התקבל כך. לצערי הזולת ראה בו התרסה, ונעלב.
נאלצתי לראשונה להסיר פוסט שכתבתי.
מה שגרם לי לתחושת תיסכול וכעס. כי שוב, נכון נאלצתי להתפשר, להגמיש להיות לולינית שמג'נגלת בין רגשותיו של זה ודעותיו של ההוא. אפילו מעבר לים נשלחה הודעה..
מוקדם מאד בחיי נאמרה לי האמת, כמו כל דבר שנעשה במשפחה שלנו היא הוגשה חמה ומהבילה על שולחן ארוחת הצהריים. בלי גינוני יתר או נסיון ליפות אותה.
תתפשרי. נאמר. כי ככה.
לאורך השנים התווספו עוד ועוד סיבות ללמה צריך וכדאי להתפשר, ראשית כי ככה כולם עושים. וזה מה שנקרא הפשרה הקולקטיבית. כולם זה ה"רמי לוי" של החיים. שהרי אנחנו שואפים כולנו להיות "טיב טעם" לקנות בסופר בו הנענע ירוקה תמיד הקוויאר מבהיק וברגע זה ממש נאפה לחם שיפון אורגני בתנור אבנים.
ברם אולם בסופו של יום רובנו קונים איפה שיש עוף בשקל. מתפשרים.
ואז החלו להתווסף סיבות אישיות.
כי את לא תלמידה משהו. כי באת מבית לא משהו..
כי את שמנה, כי אין לך כסף, כי אין לך מקצוע, כי את נמוכה, מצחיקה, חכמה (סבתא שלי גרסה שחוכמה מפחידה בחורים. גם חוש הומור משובח..)
כי את סוחבת "תיק לא פשוט" כי כך ואחרת, המוני סיבות בזו אחר זו.
תתפשרי.
מעולם, מהיום שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה לא התפשרתי.
לא עיגלתי פינות. לא שיקרתי. מלבד פעמים ספורות ומוצדקות ממש לא פיספסתי את הדד ליין שסימנתי לעצמי.
העלתי נושאים אישיים. לא תמיד כאלה שנעמו לי או החמיאו.
שמתי את עצמי, חשופה, גלויה נאמנה לעצמי ולמי שבחר לקרוא אותי.
כשכתבתי את הטקסט ברביעי בלילה הוא פשוט גלש. בלשון שאיננה לשוני השגורה.
ובכל זאת, הרגשתי שגם זה שלי, חלק מאותה אמת פרטית שלי.
משום שהאמנתי שבבלוג שלי ייצרתי מן "חדר משלי" מקום פרטי.
אבל לא, גם לכאן חדרה הפשרה.
מתוך רצון לשקט. מתוך כבוד. מתוך הבנה שככה זה, הרמי לוי של החיים.
כולנו בזה.
אני מתקשה לשחרר את סערת הרגשות שכרוכה בהסרת הפוסט.
את תחושת העלבון הילדותית שחשתי כשגיליתי שלעיתים באמת כל מה שניתן לעשות זה להוריד את הראש ולנשום עמוק.
עד חמישי הבא מבטיחה להרגע, להתיישר, ולחזור למוטב.