תמונה: אלבום פרטי
אילת היום היא עבורי אוסף של חוויות ילדות מתוקות. גרנו במושב בשכנות ולמרות השוני במי שהיינו, היינו אחיות. עוגן. הראשונות לשתף על כל דבר. שותפות לכל הסודות. חולקות ילדות תמימה ומתוקה של טיולים במושב ברגליים יחפות, קטיף תפוזים וקלמנטינות, שירים שאת חלקם אולי תכירו וחלקם היו רק שלנו.
29.11.2003. אני נוסעת עם החבר שלי דאז בדרך לבאר שבע בהתרגשות גדולה להכיר את המשפחה בפעם הראשונה. אמא מתקשרת ומבשרת שאילת נפלה מצוק. אז נפלה מצוק. לא ביג דיל. בטח שברה את הרגל ומחכה שמסוק יחלץ אותה, חשבתי לעצמי. לא הבנתי את גודל האסון. התמונה התבהרה חצי שעה אחרי כשאמא התקשרה שוב ואמרה שהיא נפלה לתוך מפל גועש ושזה לא נראה טוב.
חודשים של חיפושים. מסוקים באוויר, צוללנים מנסים להגיע להיכן שניתן ואנחנו בבית על אוטומט. לא נותנים מקום לרגש ועושים כל אשר ניתן בכדי לגייס כספים לחיפושים. אילת איננה. 22.1.2004. אישה מקומית מצאה אותה צפה על המים. התקוות התפוגגו וההפנמה החלה לחלחל.
הייתי בת 22, ילדה מאושרת שבטוחה שכל העולם על האצבע הקטנה שלה, שהיא יכולה להזיז הרים ולשנות כל דבר שתבחר. שהכל תלוי רק בה. יום הבשורה הוא היום שבו התבגרתי ונפרדתי מהתמימות. לא היה לי מה לעשות. לא יכולתי לעשות דבר כדי לשנות את רוע הגזרה. המפגש הראשון עם חוסר האונים.
מאז ולעולם אילת איתי. בכל יום. היא נשארה בת 23 אבל מבחינתי היא שותפה מלאה לחיים שלי, מכירה את השמחות והקשיים, מכירה את ילדי אוצרות חיי ומזכירה לי, בכל יום, כמה שהחיים מפתיעים ואיך שצריך מדי פעם לעצור, להסתכל לעצמנו בלבן של העיניים ופשוט לזכור לחיות.
18 שנים חלפו מאז נמשתה אילת מהמים. אני פוסעת באותם שבילים בכפר, דורכת על אותם אבנים בהן צעדנו יחד. ואני לא לבד. היום צועדים איתי שם ילדיי. בכל פעם כשאנחנו שם, עולה דמותה של אילת בצד השני של הפרדס. הימים היחפים של הכפר חוזרים אליי בכל טיול שכזה. היום אני פחות תמימה, אבל יותר מעריכה. מעריכה את מה שיש ואת התמימות של אלו שצועדים איתי היום, והלוואי שלא תיגמר לעולם.