עמיתתי הורודה כתבה על שתי החתונות שלהם, וקריאת הפוסט שלה המריצה אותי לכתוב בנושא שבכלל לא התכוונתי אליו – החתונה שלנו.
כמו אצל הגברת הורודה גם אצלנו הרצונות והצרכים היו הפוכים לגמרי, לא רק בנושא החתונה, אבל זה אחד המקומות בהם זה בא לידי ביטוי.
וכנראה שבאמת הגיע הזמן לפתוח את הנושא, חדי העין שעקבו וצדו פרטים בכל פוסט ופוסט בטח גם הבחינו בפרדוקס, הרי הצהרתי על היותי "חובשת כיפה" (כלומר שייכת למגזר הכיפה הסרוגה) אך מצד שני גם הצהרתי על היותי חברת קיבוץ ארז, קיבוץ חילוני לחלוטין. פרדוקס, כמו שאמרתי.
אז הנה זה בא, אני והחצי זוג מעורב, אני באה מבית דתי, כיפה סרוגה כאמור, שירות לאומי, אחים בצבא, אנשים כמוכם רק עם אמונה וכיפה וכאלה.
החצי בא מבית קיבוצניקי, אתאיסט מוצהר.
איך זה הולך? מסתבר (בפעם המי יודע כמה) שלאהבה אין חוקים.
אז כמובן שכשהגענו לחתונה הסתבר שיש לכל אחד מאיתנו בראש תמונה שונה לחלוטין.
החצי רצה חתונה קיבוצניקית, פשוטה, בחיק הטבע, עם טרקטור שמכניס אותנו לחופה בכף על ערימת חציר לצלילי "קח לך אישה ובנה לה בית" וכל מסורות הקיבוץ שלו, עם ריקודים מעורבים והרבה מוזיקה ישראלית ולועזית טובה שמנגן איזה DJ ידיד או משהו כזה, וכנראה גם אלכוהול, אבל לא בר מקפץ.
אני רציתי חתונה מגזרית, שזה אומר ריקודים נפרדים בין נשים לגברים, מוזיקה חסידית שמנגנת להקה, חופה בה בני משפחה מקריאים את שבע הברכות, לא להיפגש שבוע לפני החתונה ולא להיות ביחד בקבלת הפנים, מה שאומר שגם אין אלבום תמונות מעוצבות מלפני החתונה – מצטלמים באולם כשהאורחים אוכלים את המנה הראשונה.
מתוך הפער הזה יצאנו ובנינו את מה שכן משותף (למשל הרצון לגן ולא לאולם) ואת מה שלא, את הפשרות של הצד שלי מול הפשרות של הצד שלו מול פשרות המציאות (הרעיון לקחת להקה וגם DJ, למשל, התגלה כיקר מידי כלכלית עבורינו).
אז נפרדנו לפני החתונה, והוא עשה קבלת פנים בחוץ, בחצר, בעוד אני עשיתי בפנים, בחממה, והחופה היתה לפי כל הטקסים שרק בחתונות דתיות רואים, כולל העובדה שכל אחד מגיע אליה עם הוריו, ועם רוקדים רבים שמלווים אותו, כולל שבע הסיבובים סביב הבעל וכל השאר. החילוניים חשבו שזה מקסים שמשתפים את כל המשפחה בשבע הברכות, והקיבוצניקים שמחו שהשתמשנו בחופה מהקיבוץ, מוחזקת על ידי חברים ואחים במקלות.
(לא החופה שלנו, סתם תמונת "בואו תעמדו פה להצטלם")
ואחרי החופה האורחים נכנסו למנה ראשונה ואנחנו הצטלמנו ואז נכנסו לחממה על גבי טרקטורון לצלילי "קח לך אישה ובנה לה בית", כפראפרזה על הטרקטור בקיבוץ.
והיה סיבוב אחד של ריקודים "דתיים", וההופעות המסורתיות שתמיד עושים בחתונות דתיות כמו לרקוד עם כובע בוער על הראש וכאלה, ואז מנה עיקרית, ואז הדלקת נרות, כי זה היה בחנוכה, וברכות של סוף חתונה, וכך כל הדתיים-מידי יכלו לצאת בשמחה לבתיהם והחילוניים ושאר הדתיים התפנו לסבב ריקודים מעורב, עם מוזיקה עברית ולועזית, עד דלא ידע.
והיה DJ והיה שונה והיה תפריט על השולחן שגם פורט בו מה יהיה מתי כדי שכל אחד יידע שגם תורו יגיע, וכל צד יצא נלהב מהחלקים שעבור הצד השני הם שגרה, והוכחנו לעצמנו (וגם לאחרים, אבל הם פחות היו חשובים) שאם רוצים, ומכבדים, ומדברים – אפשר תמיד למצוא את הדרך שלנו.
וככה החיים שלנו מתנהלים, כל נקודה בעייתית על רקע דת (ומשתדלים גם כשהיא על רקע אחר) – מנסים להבין מה הקו האדום של כל אחד, מה קריטי ומה הוא סתם מסורות והרגלים, ובוחרים דרך ללכת בה, דרך שמכבדת את הקווים האדומים של שנינו, דרך שהיא רק שלנו והכי נכונה לנו.
[youtube oZGJydDz43g nolink]