מי מי מימ מי מייייייי
מו. מומומומו מו מווווווו
פה. פפפפפפ פהההה
זו תמיד היתה הבעיה שלי. לפני שאני פותחת בלוג חדש, הראש שלי מלא באלף ואחד הבלים שראוי לכתוב עליהם. אבל! ברגע שהבלוג נפתח, ושני הפוסטים הראשונים עולים לאויר: דממה. שקט בקהל. אף אחד לא בבית. דופקים דופקים ואין עונה. בין האוזניים נשמע לו צרצור של צרצר מטורף מבדידות. לאן נעלמה השנינות? איפה מסתתרים להם הרעיונות הקסומים?
לא! מצדה לא תיפול שנית! אני אכתוב, ויהי מה!!!
ובכן. יום שני. בעוד חצי שעה יגיעו הביתה שמשון (6) ויובב (3). לארוחת הצהריים: קציצות בשר ברוטב עגבניות, פתיתים מעורבים, שעועית ירוקה וגזר גמדי בשמן לימוני.
מי יתן ואלוהי הביטוי העצמי תעניק לי מטובה ותאיר את דרכי אל עבר הכתיבה המשוחררת. א-מן.
נ.ב. לפוסט הבא: כמה מילים על ההיא שמצאה את הדת.
