יש אנשים בחיים שלנו, שהם פשוט חלק מאותה תקופה. זה לא תמיד קשר ממשי, לפעמים מדובר באיזה חבר משותף יחיד על יריעה רחבה של כלום, ופתאום הכל מרגיש קרוב. הפעם, זה היה משהו כזה. ברגע שראיתי אותו הלב שלי ניתר לתקרה. מדובר באדם שאני אוהבת ברמה כזו שאני אף פעם לא שואלת אם הוא מגיע, רק כי אני יודעת שתשובה שלילית תשבור לי את הלב. בשבילי, הוא תמיד הפתעה חיובית. קרן שמש קטנה באפלה. חיוך מפעם, כשהכל היה פשוט יותר ומובן פחות.
שאלתי אותו אם הוא יודע על מה שקרה איתך, והוא אמר שכן. שהוא דיבר איתך לפני שלושה חודשים, שזה שלושה חודשים אחרי שאנחנו דיברנו פעם אחרונה. אמר שזה היה מעשה נמוך. שהשארת אותו בטראומה עם הסיפור שלך. ואני סתם הרגשתי כאילו כל מילה שלו וכל מילה שלי שואבת ממני את שארית הכוחות שקניתי לי בעמל רב בחודשים האחרונים. כי יש הבדל גדול מידי בין להבין שאדם שאהבת ראה בך פחות מכלום, מישהי בת חלוף, תפאורה ותו לא… לבין ההבנה שיש עוד אנשים שמבינים את זה. זה כואב הרבה הרבה יותר.
אז דיברתי וציחקקתי, ושאלתי ותהיתי, והלכתי להתפלל וחייכתי לעוד אנשים שאת שמם אני לא זוכרת, עד הרגע שבו הגוש בגרון כיסה אותי כמו ענן אפל, והייתי חייבת ללכת לאנשהו. כל מקום, רק שלא יראו אותי. התרחקתי ונכנסתי לסוכה שאף אחד לא טרח לפרק, עדיין ונתתי לכאב לקפל אותי. כאב נפשי שהפך לכאב פיזי בצורה חלקה וזורמת כל כך, עד הרגע שבו ישבתי מכווצת על הרצפה של הסוכה והתפללתי לאלוהים שיתן לי להפסיק לנשום. רציתי שהכל יעצור. באותו הרגע, שוב, באמת ובתמים רציתי למות.
התפללתי לאותו אל שממש לא הרבה לפני כן רקדתי עם התורה שהוא נתן לעמו, ונתתי לכאב לשבור אותי. לא רציתי להתקיים באף נקודת זמן. ושוב ההרגשה הזו כאילו אני מתחת למים, מנסה לנשום, מתחננת לאוויר, והמים זורמים לי בריאות, והכל צורב וכואב, ואני כבר לא מסוגלת. חיכיתי לרגע שבו אני אפסיק להרגיש, והוא לא הגיע. אז קמתי, שאפתי אוויר, וחזרתי לרקוד כאילו הכל רגיל. חייכתי ופלירטטתי, הקסמתי אנשים שראו בי את אותו הכלום שאתה ראית בי, בדיוק באותו המקום בו ראית אותו בי לראשונה. והתנהגתי כאילו זה לא צורב לי כל וריד ונים בגוף, כאילו אני מסוגלת פשוט להמשיך עם החיים שלי, להמשיך להאמין שמישהו יהיה מסוגל לראות בי את כל אותם הדברים שאתה ראית בי אז.
~~~~
"אני אשים אחר כך סוודר. משהו נדיר, אני חושב שרק את תעריכי אותו באמת"
"תחזיקי רגע? אני חייב לגלגל. אוף סעמק"
"איפה אשתי המושלמת? אשתי הכי חכמה, אני אומר לכם. הכי חכמה. אוף גאון קטן שלי!"
~~~~
ואני חשבתי ששכחתי, אבל פתאום זה היה אותו המקום, חושך שהתמזג עם אור, ואנשים שחווים את כל הדברים האלה לראשונה, וניצוצות ראשונים של הבנה והכרה, וריחות של סוף והתחלה. וכל אלו היו שם, אבל אתה לא היית, ולי כאב כמו שלא כאב לי מאז הרגע ההוא בו אמרת לי שדברים השתנו, ואני לא מבינה, אבל אתה לא רוצה לעשות משהו שיפגע בה. ולא חשבת לרגע שמשהו עלול לפגוע בי. פשוט לא הייתי חשובה בעיניך.
~~~~
"רגע! פעם היה לך גשר! איך יפה לך"
"הסתפרת! וואו, איזה יופי!"
"את נראית ממש טוב. באמת. לא רק חיצוני, מבפנים!"
~~~~
ואני חייכתי וצחקתי את הצחקוקים הכי כנים שלי, ורק חיכיתי שזה יגמר. ואז היום נגמר, וחדר ומקלחת ופיג'מה. והכל חשוך, וכל אחת בעולם שלה, מחכה שהחלומות יסחפו אותה למקום בטוח יותר, והסחף עוצמתי, ולאט לאט נשארתי לבד לגמרי, עם כל הערנות. וניסיתי לנשום ולבכות, אבל זה לא עבד. אז שמתי סוודר, ויצאתי לראות את הכוכבים במקום האהוב עלי בעולם. במקום בו אני רק צריכה לפחד שהממטרות יבריחו אותי מהמדשאה, חיכיתי לאורות המנחמים מלמעלה, אבל לא היו שם כי הלילה היה מעונן. ולפעמים בהבזקים בין ענן לענן ראיתי חצי ירח, ותהיתי האם גם אתה רואה את אותו הירח עכשיו. האם גם אותך הקור מנסה לשבור לרסיסים, והאם גם ממך נשארו רק פתיתים שקופים של משהו שהיה פעם אדם.
וחיכיתי לדמעות שיגיעו, והן סירבו לפרוץ. אפילו לא היה לי גוש בגרון, רק אפלה בעיניים. פתאום ראיתי תנועה, בשיחים מעבר לגדר. חזיר בר. הוא רץ לו שם, והתנהג כאילו כמה מטרים לפניו אין מישהי שהעולם שלה קרס עליה שוב. כאילו הכוכבים לא כבויים, כאילו אין גשם, כאילו הכל רגיל. אז קמתי וטיילתי. חזרתי למקום בו תמיד ישבתי עם החתולים, בתקופה בה המקום הזה היה לי למציאות יומיומית. ישבתי שם כאורחת כבוד, ונזכרתי במקום הזה בדיוק שנה אחת אחורה. היו כוכבים, וצחוק, וירוק, והייתי באמת ובתמים מאושרת. אז, הדבר הכי מפחיד בשבילי היה תרחיש בו מישהו אחד לא יחבב אותי מספיק. מי היה מאמין שככה אני אהיה.
ואז הגיע אחד האנשים הכי מאושרים שפגשתי בחיי, דיבר איתי. אמר שאולי אני טועה. אולי לא ראית אותי באמת כמו שחשבתי. אמרתי לו שאני לא יודעת מה מפחיד אותי יותר. המחשבה שמישהו יראו אותי כמו שאני שוב, כי פוטנציאל הפגיעה העצמית בלתי נתפס בממדים של אדם מאושר… או המחשבה שמישהו לא יראה אותי שוב בחיים. והוא אמר שהוא מאמין בי. ושהוא חייב לישון. אבל הוא יודע שבסוף זה יסתדר, כי זה תמיד מסתדר. ואני הנהנתי, ורציתי למות יותר ויותר.
ופתאום הדמעות פרצו. פתאום נשבר לי המחסום. ופתאום רציתי למות יותר מאי פעם. אז בכיתי עד שיבשו לי כל הדמעות, והלכתי לישון עד שהחושך חלף. התעוררתי לבוקר בהיר, התקלחתי, התייפייפתי, והתנהגתי כאילו הכל רגיל. כאילו הלב שלי לא עשוי מאבקת כאב, כאילו הכל בסדר. כאילו הכל מושלם. כאילו לא התפללתי עכשיו וביקשתי למות.
ולמרות שכאב לי שוב כמו שלא כאב לי מאז הבוקר שאחרי, אני שמחה. כי זה אומר שאני חיה, שאני מרגישה, שאני אנושית. שהרסיסים שנותרו מהלב שלי עדיין מספיק קרובים לשלם כדי לכאוב. ואני שמחה, כי בעבר סוג הכאב הזה היה שמור בלעדית לרגעים בהם הרגשתי שפגעתי באדם קרוב.
מזל טוב לי.
אני סוף סוף אוהבת את עצמי כמו שפעם אהבתי אותך.