הבוקר עליתי על המשקל שבחדר השינה שלי, לבדוק את נזקי חגיגות יום ההולדת, הארוחות, המסעדות והעוגות, שבטוח השאירי את חותמם, חשבתי.
לשמחתי גיליתי שלא……
כל כך שמחתי, שכנראה שכחתי להיות זהירה, כי בעודי יורדת מהמשקל, איבדתי שיווי משקל. הושטתי יד זריזה לעבר הקולב שעמד לידי, הצלחתי לתפוס באחד הבגדים התלויים עליו והתייצבתי. ניצלתי מנפילה, אבל בעודי חוגגת בלב, הקולב התנדנד קלות ונפל על הדלת שהייתה בקרבת מקום.
על הדלת החדשה והצחורה שלי, התנוססו להם, נקודה שחורה ושובל שחור צמוד אליו, כמו כוכב שביט קטן, נשארו עדות למה שהתרחש בחדר השינה שלי.
ישבתי לי בייאוש על המיטה, מנסה להבין מה קרה איך קרה ולמה?
הערכת מצב מהירה הבהירה לי שהמצב לא נורא, ניצלתי מנפילה, גם הקולב והדלת לא נשברו ואת הכתם …… מקווה שאצליח לנקות.
במצב רוח משופר פניתי למטבח להביא את ספוג הפלא הקטן והלבן שמוריד כל כתם, הרטבתי אותו קצת וחזרתי לטפל בדלת.
התחלתי לשפשף את הכתם, ופתאום הכרית עפה לי מהיד, התכופפתי להרים אותה ובעודי מתרוממת, בוםםםםם, ראשי נתקל בידית הדלת.
נשמע כמו סרטון של מיסטר בין, נכון? אבל לא, אלה החיים החדשים שלי.
שמתי לב שעודפי טיפות מים זלגו לאורך הדלת ותהיתי האם אלה הדמעות שלי שכל כך השתדלתי לעצור אותן? האם הן זולגות לי מהעיניים ?
אני צוחקת ובוכה בעת ובעונה אחת.
מה קרה לי? מה השלומיאליות הזאת? פעם הייתי גמישה זריזה ויעילה ועכשיו כל פעולה שאני עושה הופכת לאסון. דברים נופלים, נשפכים, לא נפתחים, כבדים מדי, גבוהים מדי או נמצאים עמוק בארון ואני לא יכולה להתכופף ולהוציא אותם.
מבאס.
בסופו של דבר, אני אדם אופטימי ולסיכום, לא קרה שום אסון.
את הכתם הצלחתי לנקות, הראש כבר לא כואב ומכל הבלגן נולד גם הפוסט הזה.
צחוק והומור מרככים כל נפילה.
