כל כך רציתי להתמקד בדבר הכי חשוב שקרה השבוע…הגמד והענק יצאו לחופש (טוב, חלקית או רשמית, עדיין יש בגרויות), אבל לפחות לא הולכים יותר לבית ספר וזה אומר, כמובן, שלא צריך להתעורר מוקדם. כי יש אנשים ששבע וחצי זו שעה מוקדמת בשבילם…בהצלחה בצבא.
היו תוכניות, והרבה מה לכתוב על השנה שחלפה לה, מצד שני, היות ואתם כאן כדי לשמוע אותי מתלהבת (ברומניות) על היחסים שלי עם הריצה או על ריצה בכלל, והבוקר היה פשוט "מושלם", אין ברירה, אלא לעבור ישירות לדברים החשובים, ריצה:
אתם כבר יודעים כמה אני אוהבת לקום לפני שהשמש חושבת על לפתוח את העיניים, בעיקר כי אני הולכת לישון הרבה אחרי שהיום הקודם הסתיים, לכן ממש שמחתי כשההודעה על תחילת ריצה ב6 בבוקר הגיעה. אמנם 30 דקות נסיעה, אבל לקום ב5 בבוקר זו לגמרי פריבילגיה בימים אלה (מי היה מאמין ….תראו לאן הידרדרתי). הייתי צריכה להבין שהיום הזה הולך להיות בעייתי כבר מהעובדה שב4:20 (אחרי פחות מ4 שעות שינה) כבר הייתי ערנית לגמרי ואפילו קראתי ספר איזה 20 דקות עד שהשעון הועיל בטובו לצלצל. הכנות רגילות של ריצה ארוכה, תמר + תיק מים, זורקת את התיק על גב ומרגישה רטיבות מוזרה שממש לא אמורה להיות שם, התיק כולו נוטף מים. זרקתי אותו לכיור (שיחכה עד שאחזור, אני כבר מתחילה להיות באיחור), שמתי מים בבקבוק (שונאת לרוץ עם בקבוק ביד), ויצאתי זריז.
הגעתי לנקודת המפגש, עושים היום את המסלול השני של תנ"ך תש"ח. כולם מדברים בשבועות האחרונים על תנ"ך תש"ח…אז נרשמנו. בואו נהיה רציניים לרגע, כשאומרים לכם – אתה נח, אתה שח, את לא מצפה לאיזה ריצה באמצע, נכון? גם אומרים לך, עזבי, ריצונת קטנטונת, 6-10 ק"מ, באמת ממש בקטנה, גם ריצה קלילה… מילא ריצה, מה שהולך שם בקטעים האלה, זו הכנה לUTMB (מי שלא זוכר את הראשי תיבות – לכו לקרוא בבלוג משבוע שעבר), העליות (וזה עוד היה בקטע הכי קל של המרוץ) הובאו במיוחד וטופחו לאורך שנים רבות רק כדי שחבורה של משוגעים שאומרים להם ת'נח….באמת יבואו לנוח בין ריצה לריצה.
עם כל זה בראש יצאנו (באיחור אופנתי של כמעט חצי שעה) לדרך. כבר בעיה, לתת לחבורה עם רוב של בנות לחכות חצי שעה זה לא בריא לאף אחד, אפילו את החתולים בשכונה הצלחנו להעיר, ואפילו הם ברחו כששמעו את השיחה שהתפתחה. לא, אל תשאלו איך מגיעים לזה. מה שחשוב הוא שאחרי שיחה מאד מעמיקה על גרביטציה ומה הכוחות שלה על איברים מסוימים בגוף האדם, בעיקר לאחר גיל 30, הבנו שצריך לצלם כמה שיותר לפני שנתחיל לאסוף את האיברים שלנו מהרצפה ובעליות זה לא יהיה פשוט.
ובשיא הרצינות, מי שחושב שקבוצות ריצה הן באמת כדי לרוץ, חי בסרט (אולי סרט טוב, אבל עדיין סרט). קבוצת ריצה היא הסוואה לצילומי שטח, בין צילום לצילום רצים קצת, מדברים קצת, מצלמים עוד קצת, שותים קצת מים ומצלמים עוד קצת.
שלא יהיו אי הבנות, הצילומים מאד חשובים, בעיקר בשטח כשאין קליטה סלולרית ולא לכולן יש שעון חכם (או שהוא יותר מדי חכם ויש לו את הדרך שלו ולא הדרך של אורנה), לכן, כשהולכים לאיבוד, שולפים את התמונות ומסתכלים על הנוף. הנה העץ שהצטלמנו לידו, הנה השביל, פה פנינו ימינה, הנה ערימה החציר שצילמנו בהלוך, בואו ניזרק לשנייה ונעשה עליה סלפי, הנה האבטיחים שראינו בדרך – בואו ניקח כמה ונשלים אימון משקולות, וככה מוצאים את הדרך חזרה כאשר הולכים לאיבוד בקטע מס 2 בתנ"ך תש"ח. גילוי נאות – הפעם אני לא הלכתי לאיבוד, וכל הקרדיט על האבדה לשלושת המוסקטריות שעשו את זה באלגנטיות.
לסיכום, veni, vidi, vici, עוד נחזור, יש לי תחושה שהולכת לבלות לא מעט באיזור בחודשים הקורבים….בהנאה בעליות, אה, כן לעליות יש סלפי מיוחד – puffer fish selfie
#לאן_את_רצה_TantiRoza
