תלושה

אז מה? זה הFOMO שמדבר ?
מתלבט מה מתאים לו? או שבוי במה שמצטלם היטב? או שזו אותה נימפה ישנה מצויירת בעיפרון חלוש על הקיר, ספק רוצה את הקשר, ספק רוצה להתנתק, תלושה בין לבין אבל לא מתמסרת לאף צד, לא מרגישה בנוח באף מקום, חתיכות מהזנב עוד שקועות באדמה בה נבטה, זורקת זרעים שהצליחו להינתק רחוק למעלה, רחוק ככל שאפשר. ואין נקודת מפגש. וכשאין נקודת מפגש- הלב חצוי. לא כביטוי סתום וסתמי אלא פשוטו כמשמעו. המבט תמיד מביט אחרי הכתף, חושב על החיים האלטרנטיביים האפשריים, על מה שיש ומה שאין ועל מה שעדיף שלא היה ועל מה שמעניין איך היה נראה. הכל- כמעט חוץ מהעכשיו. ממה שיש. ואם משלימים עם הקיים אולי התפשרת. או ששמחת בחלקך. אבל חלקך מספיק? או חלקי מדי? המבט תמיד מסביב, בוחן את האחרים, את החיים, את ההקשרים , הקרקעות מהן נבטו וגדלו, הקשרים שטוו בחיים, הנימה בה הם עונים לאמא בטלפון, צבע הקול בסיפור על מה שאבא אמר בסופ"ש. הקשרים עם החברים שצברו בחיים. איפה מתחילים החיים האמיתיים ואיפה נגמרת מראית העין. מה בגדר סביר בעולם ומה מוגזם. יש מנעד שלם של רגשות שנמנעים כשמסתכלים תמיד מעבר לכתף והצידה. כי לא מסתכלים על הכאן והעכשיו ולא מסתכלים מספיק קדימה. זה מייבש את הרגש, או לפחות עוצר אותו כמו פקק בבקבוק עם מסלול תוסס שנוער חזק ומחפש להתפוצץ על העולם אבל הפקק נעול. לפעמים הפקק נסגר ומפספס פס אחד בהברגה, ואז יש פתח קטן. ושם זה זולג. משפריץ מדי פעם. קצת כמו בחרדה. אז, אני מהעסוקים בלחשוש מההחמצה. יש אנשים שעברו הרבה. והם עדיין מסוגלים להרגיע את המבט החוזר ונשנה מאחורי הכתף ולצדדים למה שאחרים עושים. והם מתקדמים, עוברים כאב וקושי, אבל מתקדמים.
אולי התרופה היא לא הניתוק שניסיתי להמשיך לאלץ, אלא דווקא ניסיון לקרב. לאחד את החלקים האלה בחיי שספק רוצים להיפרד כדי להימנע מכאב, כדי לא להתעסק בפקעת הצמר הסבוכה שבגיל צעיר מדי כבר הבנתי שגדול עלי לנסות להתיר. גם לא אגיע לתמונת החתומות הבלתי אפשרית, אולי התלישות תהיה קצת פחות קשה.