8.2 יום ראשון מגיע. נכנסת ויוצאת מהשירותים ההתרגשות והלחץ מראים את אותותיהם. יודעת שהולכת לקבל את תוכנית העבודה. זהו זה מתקרב.
נוסעים בדממה לאסותא, מחנים ועולים למעלה. חושבת לעצמי איך בפעמים שהגעתי לעיתים עצרה המעלית במינוס 1 והשלט מחלקה אונקולוגית היה רשום ממול ואני חשבתי לעצמי באסה לאילו שצריכים להגיע לכאן. והנה אני כאן במינוס 1 עומדים מול השלט. בצד אחד רשום כמותרפיה בצד שני הקרנות ואני בדרך לייעוץ. יושבים על הספות, אוירה של בית מלון, מוזיקה מרגיעה אבל בפנים הכל רועש גועש הבטן מתהפכת
"יפית אלמליח" להכנס. נכנסת פנימה בחדר רופאה שנראית צעירה (דמיינתי אותה אחרת) יושבת שואלת שאלות אינפורמטיביות ופונה אליי מה את יודעת? ואני מתחילה לספר, שואלת שאלות, קושיות. מביאה את כל המידע שרכשתי בשבועיים האחרונים ומגבשת אותן בצורה מסודרת לשאלות מדויקות. לכל שאלה מקבלת תשובה ברורה ואפשר להגיד שאפילו הגיונית (אם אני מבינה את ההיגיון מאחורי המחלה הארורה הזו)
מבקשת לעשות פט סיטי ד"ר זבליוק מסכימה "אני לא חושבת שצריך אבל אם זה יעזור לך להרגע אז תעשי". שוב אינפורמציה, מידע, מילים, מילים, מילים. בשלב מסויים מאבדת מיקוד "טוב מתחילים בחמישי" מה חמישי? רק עכשיו הגעתי אלייך, רגע חכי? מתחילה לחשוב רגע אם חמישי אז בשישי שבת אשכב במיטה וביום ראשון יש לי יום ארוך בעבודה אני לא רוצה להחסיר. ואם בשני? ואם בשלישי? ואם ברביעי? מבינה שכל יום לא יהיה היום הנכון. בן זוגי מייד אומר למה לדחות אפשר בחמישי מתחילים בחמישי.
ואני מתרצה "טוב חמישי" זהו הרגע הגדול מגיע, כל כך מהר? אבל בעצם כיוונתי למהירות הזו. רציתי שהזמן יעבור לא? אז מה עכשיו את רוצה לעצור את הזמן? כן למה לא אני חושבת לעצמי.
אז מה צפוי לנו ד"ר זבליוק אומרת. ארבעה טיפולים, הפרש של שלושה שבועות, ואח"כ 12 טיפולים כל שבוע. מזל שכבר באתי מוכנה ואפילו קיוויתי שזה מה שאקבל כי אמרו לי שהגוף מגיף טוב יותר/ קל יותר. מה זה אומר? שוב החוסר ודאות הזו איך הגוף יגיב? מה יקרה לו? הסטרואידים משמינים? ואם הוא לא יגיב? ומה יקרה אם יעלה החום? ואיזה תופעות לוואי יהיו? ומה עם הפצעים בפה?
פחד, אימה, חרדה, כל מה שהדחקתי מתחיל לצוף עכשיו זה הmoney time ככה אומרים את זה? מה זה אומר בכלל?
מסיימים אם ההסברים ויוצאים למזכירה. ד"ר זבליוק נותנת לה הוראות. זה מרשמים, זה תור לבדיקה, לפני זה צריך בדיקות דם, לקבוע תור לאקו לב, לקבוע תור לקליפס.
יושבת בעיניים עייפות, מרגישה איך הכל נוזל ממני, נתונה כולי לשליטתה של המזכירה.
מתחילה להסביר, נקבע דחוף פט סיטי כי אי אפשר אחרי הכימו, צריך בדיקות דם דחוף, ביום שלישי אקו לב, צריך לקבוע תור לקליפס כי הגידול יעלם זו המטרה של הטיפול, זה המרשמים של התרופות את חייבת לקבל אישור מהמשרד בלי התרופות לא תתחילי טיפולים, ובואי הולכים לכימותרפיה. לוקחת את הקלסר נכנסים למחלקה. חדרים, חדרים אנשים מחוברים לאינפוזיות יושבים ומתבוננים בי, בטח חושבים לעצמם מסכנה לא יודעת מה מחכה לה. מעניין אם גם כשאני אשב שם, אסתכל ואחשוב כך.
האחות קובעת לי ליום חמישי בשעה 9:00 ואני שוב נאחזת אולי אפשר יותר מאוחר, עדיין חושבת שאולי אוכל ללכת לעבודה לפני כדי שלא אפסיד כמה שעות עבודה. "אי אפשר" בהתחלה זה ארוך יותר. האחות מציגה לי את נותני השירותים, עובדת סוציאלית, פסיכולוג, תזונאית. את רוצה שיצרו איתך קשר. לא אני אומרת זה בסדר לחכות לחמישי לדבר עם העובדת סוציאלית.
עולים במעלית הגענו לקומה 0 זו הקומה שאני מכירה, לכאן אני שייכת. אפשר גם לעלות לקומה 2 גם אותה אני מכירה. אבל מינוס 1 איך הגעתי לשם? איך?
הולכים לאכול, תוך כדי מתקשרת לאבי לתאם את הפיאה. קובעים יום שעה… הכל מתקרב, מתחיל להתממש. ואני כהרגלי ביצועיסטית עד הפרט האחרון.
נוסעים הביתה, המחשבות מתרוצצות, המועקה עולה כל יום אני נתקלת במגוון רחב של רגשות בטווח של זמנים כל כך קצר. חשבתי על יום חמישי איך ביום אחד כל כך הרבה רגשות. בבוקר הלכתי לעבודה והתנהלתי בשיגרה, בדרך הביתה החלטתי שאספר לבנים והייתי במתח ואי שקט מטורף, הקושי לספר, התגובות של הבנים, הצורך לחזק אותם, אחר הצהריים נסעתי לספר פיאות המתח, החרדה, מה יהיה? איך זה יראה? ואחרי כל זה יציאה משותפת עם חבריי האהובים רוני ורון שהצחיקו, שימחו ועודדו. משם שיחת טלפון מאוחרת למחנכת של רותם ושוב מועקה ביחד עם חיזוקים.
יום אחד, 24 שעות, וסרגל רחב של רגשות ובתוך כל זה אני צריכה לשמור על איזון, להתמודד, לשמור על עצמי, ללקט מידע, להיות מפוקסת ומשימתית. זה נשמע כמעט בלתי אפשרי כשמתבוננים מהצד. אין לי מושג איך אני עושה את זה….. אולי בגלל זה הפסקתי לאכול אני שבעה מהמידע שמציף אותי, מכל הרגשות. יש לי בחילה רוב הזמן רוצה להקיא את הכל.
מגיעים הביתה, מחניק יודעת שאני חייבת לספר לבן הקטן. גם הרגע הזה הגיע. הוא נכנס בצהלה, חיבוק אוהב "מה את עושה פה את לא בעבודה?" בוא רגע נעלה לחדר "מה יש לי הפתעה" ואני חושבת לעצמי "הפתעה" אתה לא יודע עוד שנייה איזו הפתעה תקבל. יושבים על המיטה ואני מתחילה לספר, מסבירה. הדמעות זולגות, הוא לא מתבונן אליי לרגע. בוכה חושש. "אני יכול לספר לחברים" ואני עונה בטח, תשתף, זה לא סוד, תדבר, תבכה זה טוב להוציא. יהיה בסדר הכל יהיה בסדר. יש לזה טיפול, יש לזה תרופה. והדמעות זולגות.
מתחבקים, חזק, מרגישה את פעימות ליבו על ליבי, מרגישה אותו הילד שלי הקטן, הרגיש כל כך דואג לי, צריך להתמודד עכשיו עם הפחד שיקרה משהו לאמא שלו.
במהלך היום עובר לידי והדמעות זולגות. מחבקת אותו, נותנת לו אישור שזה טוב לבכות. מסמסת למורה שהוא יודע שתשים לב אליו.
מעדכנת את קבוצת האמהות של החברים. קבוצה "חיים בסרט" שפתחנו כשעשינו בקיץ קייטנה לילדים. עכשיו כשרותם יודע אני יכולה לשתף. התגובות חמות, מתקשרות, מסמסות, מודיעות לי שהן פותחות קבוצה בלעדיי כדי להתגייס ולעזור לי באוכל, הסעות, מה שצריך…. שוב מחממות את ליבי מצליחה לראות בתוך כל השחור הזה את כל החום והאור שעוטף אותי.
מקבלת פידבקים שבני סיפר לילדים, ואמר להם "אבל אמא שלי תהיה בסדר". המסר עבר כהלכה, הילד שמע את דבריי, האמין להם.
9.2 יום שני קיבלתי כמות של תרופות הולכת לקנות, מקבלת אישור במשרד, יוצאת לעבודה מחובקת, מחוזקת, בוכה, מדברת על המקום שלי. המנהלת חדשה לא כך רציתי שתכיר אותי. אני שכל כך לויאלית למקום עבודתי, שלא מחסירה רק כשאין ברירה צריכה לקחת צעד אחורה. המקום קשה לי, קשה לי לוותר על המקום הזה, קשה לי כל כך לקחת צעד אחורה. חושבת על מסיבת הסיום, פרוייקט שאני כל כך אוהבת מה יהיה איתו? איך יהיה איתו? לא רוצה לוותר עליו, אבל אולי אצטרך? משתפת בתחושותיי, בפחד מאיבוד המקום שלי, בפחד מלקחת צעד לאחור. עדיין לומדת להכיר את המקום הזה, עדיין נאחזת בו… ימים יגידו, גופי יגיד מה אני יכולה ומה לא…..יודעת שזה החלק שלי, יודעת שאילו המחשבות שלי, יודעת שזה העניין שלי עם מציאת המקום. הכל מתערער נהפך ללא בטוח אבל כל זה בראש שלי. מקבלת חיזוקים שהולכים איתי, בקצב שלי. שומעת, מבינה אך עדיין זה לא חלק ממני, עדיין זה לא בטוח בפנים..
מסמסת למחנכת של בני איך הוא היה היום?
מקבלת תגובה "פגשתי אותו רק לשעה אבל באמצע שיעור חשבון הוא התחיל לבכות ללא סיבה ומכיוון שיידעתי את ה מורות, הדס קראה לי. יצאתי איתו ודיברנו ארוכות, היתה לנו שיחה פתוחה מצויינת. הוא פוחד, לגיטימי. סיפרתי לו על המון קרובות שלי שעברו את זה וחיות נפלא הרבה שנים בריאות והכל בסדר. נתתי לו להבין ולהרגיש שאני פה בשבילו הוא לא לבד ושביחד נעבור ונתגבר יהיה בסדר. כוס מים סוכרייה נרגע וחזר לכיתה. הוא נראה מעורער כמונו, יתבשל ויתגבר אין לו ברירה. אמרתי לו שתהיה תקופה לא קלה אבל זה יעבור והכל יהיה בסדר. הבין שיש לו עם מי לדבר על זה. אני לא אשאיר אותו רגע לבד"
כמה רגיש הקטן הזה ככה בריא. מתנהל בצורה הכי נכונה שיש מבלי לדעת שאילו השלבים, שזה מה שנכון. חברים שלו עוטפים אותו, מספרים לאמהות שרותם בכה ונרגע, חרדים כמוהו. נכנסים אליי הביתה, מסתכלים אליי בעיניים שאומרות "אנחנו יודעים" לא יודעים מה להגיד. ואני מתנהלת בשיגרה, מחייכת מקבלת את פניהם בשמחה הקרח נשבר.
מכל עבר חברות מתגייסות לוקחות את הקטנה מהגן, מאכילות מקלחות ואני עוד חיה בסרט מקווה שאולי כל תופעות הלוואי שמדברים עליהם זה סתם שטויות ואני בגלל אגיב אחרת…נכון אהיה עייפה אבל חוץ מזה …… ימים יגידו, ימים שיגיעו בקרוב.
יוצאת מבית הספר לבדיקה. ממדרת את הסובבים אותי, הכל בסדר אסע לבד גם ככה צריך להיות לבד. נכנסת לחדר מחוררים אותי שוב באותה יד, אותו מקום. הטכנאי מסביר לי תקבלי חומר רדיואקטיבי, 20 דקות אסור לזוז לא לסמס לא להפוך דפים בספר. אחרי 20 דקות שותים מים עם יוד כל עשר דקות. עד שיקראו לך. נכנסת לחדר עם עוד "מוקרנים" כולנו מבודדים כדי שלא נקרין על אחרים. יושבים על ספות נוחות צופה בתוכנית של ליאון ופאולה אישתו (לא ידעתי שיש להם תוכנית כזו) נכנסת בחורה צעירה, ורודה, בלונדינית בהלם. "אני לא מאמינה שאני נמצאת פה, אני לא מבינה מה אני עושה פה" ואני מסתכלת עליה, מחייכת, מבינה. גם אני לא מאמינה שאני נמצאת פה.
נכנסת לחדר. נשכבת, מכוסה, המכונה לפניי. מחברים לחומר, מסבירים: אסור לזוז, נזריק לך יוד תרגישי חום בגוף. עשרים דקות ואת בחוץ. היוד נכנס תחושה של חום מתפשטת בכל הגוף והמכונה מתחילה לנסוע. קדימה אחורה, לאט, לאט. עכשיו מעל הראש, עכשיו מעל החזה, עכשיו מעל הבטן ואני חושבת לעצמי "הכל נקי, הכל נקי. הראש נקי, הבטן נקייה, החזה. ה………. זהו הסתיים, יוצאת מהחדר מחייכת לבלונדינית שלא מאמינה .
טוב מחר אני גם מגיעה לאקו לב וגם בחמישי. הרי אמרתי שזה בית חולים הבית שלי נכון? ראשון, שני, שלישי וחמישי אסותא רמת החייל. זה נשמע כמו פרסומת.
מנצלת הזדמנויות מחר יש לי דייט עם שרוני. כל כך הרבה זמן מנסות להפגש והנה סוף סוף יוצא לנו באסותא. היא לבדיקה אחת אני לאחרת ואח"כ ביחד. (כבר אמרתי שדברים טובים יוצאים מאסותא?) מסמסת לשרון "איזה כיף, מתרגשת, מזל שחליתי" הומור שחור עד הסוף… בעצם זו ההתחלה והסוף יהיה טוב…….