במאי 2017, ליאור רץ במרוץ בקיבוץ מעברות, אי שם ליד צומת בית ליד, בסוף התחרות ישבנו על הדשא וחיכינו שיעלו הרצים לפודיום לקבל את הגביע.
אני זוכרת את הרגע הזה ממש טוב, ראיתי את זוכת מקום ראשון של ריצת 2.5 ק"מ ואמרתי לעצמי (גם בלב וגם בקול) שנה הבאה אני על הפודיום.
באותו הרגע סיפרתי לליאור והוא חייך לעצמו, ואמר לי: מה לך ולריצה?! עניתי לו, שכלום ושום דבר אבל ממש תיכף זה יהיה חלק מהחיים שלי.
וכעבור מספר חודשים התחלתי להתאמן ולרוץ בערב בשכונה.
טוב, זה היה קשה וכמעט בלתי אפשרי. אני זוכרת שבהתחלה רצתי וספרתי עמודי תאורה ברחוב. התרגשתי מכל מטר שעברתי. אבל אז גיליתי שאני רחוקה מאוד מלהצליח לעשות את זה לבד. הבנתי שאני צריכה לקבל עזרה.
לא היססתי ומיד חברתי לקבוצת ריצה מדהימה (+run) ויחד עם מאמן הריצה (נריה גרין) התחלתי להתאמן נכון וחכם לתחרות הריצה. היו שיעורים ש"לא ראיתי בעיניים" הייתי מורעלת על הניצחון, כל מה שראיתי זה אותי עומדת על הפודיום ומחזיקה את הגביע.
To shorten the story
במאי 2018 בריצת קיבוץ מעברות, השתתפתי בין הרצים, ואפילו זכיתי במקום שני (מקום טוב באמצע).
אז אתם בטח שואלים למה אני מספרת לכם את זה?
יצאתי לעצמאות לפני שנתיים, לאורך כל הדרך, אני שומעת סביבי קולות רקע של אנשים שאומרים לי: מה את צריכה את כל הכאב ראש הזה, לכי תהיה שכירה תעבדי עד 16 ותהיה פנויה למשך כל היום.
אותם אנשים, נחמדים יש לציין, לא מכירים את תחושת הדגדוג בקצות האצבעות בידיים של הרצון להצליח, הם לא מכירים את תחושת הניצחון שאני חווה כל פעם מחדש, אם זה להכין צוואה ללקוחות או לשבת איתם על עסקת מכר גדולה או לחקור עדים בבית המשפט, הם לא מכירים את תחושת השליחות שאני חיה בה, לתת, להאיר, להעניק ולהראות לעולם שיש עורכי דין שהם קצת אחרת.
אז, כן "נפלתי על הראש" ויצאתי לעצמאות ולא, זה לא משבר גיל 40!
בשביל להפיץ את כל הטוב שיש בי (מבטיחה לכם שיש), נרשמתי לקורס שיווק של בנק לאומי וסלונה, שאני אגיד לא לקורס כזה מדהים שייתן לי את הכלים לצעוק לעולם שאני כאן.
אז לחיי התחלות חדשות!