אהלן אני גלי, בדיוק בת 40, נשואה ואמא של לני, יאיר ונינה. בעלת תואר ראשון בחינוך ותואר שני במינהל עסקים. עובדת ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים כמנהלת אזור תל-אביב והסביבה, משמשת כיו״ר ועד העובדים ועושה עוד מלא דברים.
מספר ההרוגים בתאונות דרכים במדינה גבוה ממספר חללי מלחמות ישראל ופעולות האיבה גם יחד – פתיח קשה ומספר שאינו נתפס לכל בר דעת.
עובדה נוספת, תמוהה לא פחות, היא שכ-90% מתאונות הדרכים נגרמות כתוצאה מן הגורם האנושי. במילים אחרות, טעות בשיקול הדעת – טעות שמובילה במקרים טראגיים להרוג בתאונת דרכים. ברוב המקרים לא מדובר בעברייני תנועה, אלא באנשים נורמטיביים כמוכם וכמוני.
עובדה אחת נוספת היא שבמדינת ישראל אין חוק קבוע ובעל סמכויות משמעותיות לטיפול במלחמה בתאונות הדרכים. וזו מלחמה קשה.
הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים הוקמה בשנת 2006, מתוקף הוראת שעה המוגבלת בזמן. רשות לאומית ללא סמכויות משמעותיות בחוק, אבל אופטימית ובעלת אמונה בצדקת דרכה והצלחתה.
הייתי מן הראשונים שגויסו לרשות. יחד עם עמיתיי – אקדמאיים ואנשי מקצוע מתחומים שונים – נבחרנו למטרה אחת ויחידה: להפחית את תאונות הדרכים והנפגעים. וכך עשינו: מגיבוש ויישום תכניות התערבות לאוכלוסיות בסיכון ועד להקמתם של למעלה מ-250 מטות בטיחות ברשויות מקומיות, שתפקידם להוביל ולנהל את הבטיחות בדרכים ברשויות אלו ועוד.
כל זאת, ללא סמכויות משמעותיות בחוק; במקביל לתחלופה של חמישה מנכ"לים וחמישה יושבי ראש (בטווח זמן של פחות מ-9 שנים); תחת קיצוץ של כשליש ממצבת כוח האדם וקיצוץ תקציבי משמעותי ועקבי, החל מיום הקמתנו (550 מיליון שקל) ועד היום (210 מיליון שקל).
יציבות אינה שם המשחק כאן. אופנתי להשמיץ רשות ממשלתית אבל אנחנו זה לא המקרה. האמירה של עמיתיי ושלי אינה מתנקזת לשמירת מקום העבודה – אנו אנשי מקצוע איכותיים שנשתלב היטב בשוק העבודה. האמירה שלנו היא מקצועית, מציאותית וכואבת. מישהו צריך לנהל את הבטיחות בדרכים. ואנו, עובדי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, יודעים כיצד ניתן לבצע זאת. אם רק תתנו לנו בבקשה לעבוד בשקט.
חוק הרשות פג בסוף שנת 2017. יש לתת את הדעת על עתיד הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים כאן ועכשיו.
גלי וולנר היא יו״ר ועד העובדים ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים
