חלק הצפוני של תל אביב שליד רחוב הירקון
כביש עירוני נסעתי במהירות של כחמישים קמ"ש. דיברתי עם הבן שלי הבכור בדיבורית שיחה קלילה והייתי מרוכזת היטב בנהיגה. פתאום כמו מטאור: בום מכה חזקה מאחור. זה היה כל כך לא צפוי שבזמן המכה גם אני וגם האוטו עפנו קדימה, האוטו לא נמעך אבל אני עפתי קדימה. הייתי חגורה והחגורה פעלה. השתתקתי והבן ששמע בום נורא צעק בטלפון : אמא, אמא את בסדר. עניתי לו שכן והיתה תאונה. ואני בסדר
יצאתי מהאוטו די המומה. הנהגת באוטו השני, מבוגרת ממני להערכתי בכעשר שנים, היתה מבולבלת, מתנצלת, נבוכה ואמרה שהיא לא יודעת מה קרה לה. אני מעריכה שאו שהיא סימסה ולא התבוננה בכביש, או שנרדמה על ההגה, או שהיא רכנה לתיק שלה. משהו גרם לה להניח את הרגל על דוושת הגז, להאיץ ולהכנס בעוצמה באוטו שנוסע לפניה. לא יכולתי לכעוס. היא נורא התנצלה. שאלה אם אני בסדר. לא היה לה מושג איפה הרשיונות והביטוח. הכל רק בעלה יודע. אמרתי – לא נורא. נדמה לי שאפילו חייכתי. לא זוכרת.
לקחתי את מס הנייד שלה והיא רשמה את שלי ורשמתי את מספר הרכב שלה. נסעתי למרמ של קופת חולים כי היתה לי סחרחורת, בחילה וכאב גב. בדרך היא התקשרה פעמיים להגיד שהיא דואגת לי ושוב לא יכולתי לכעוס עליה, להפך – אני זו שהרגיעה אותה. בדרך קצת בכיתי מהשוק אני מניחה. במרמ היה תור עם אנשים שנראו לא טוב, עם דם וחתכים בכל מיני מקומות. ריחמתי עליהם כי בטח הם סובלים יותר ממני.
קיבלה אותי אחות ואחר כך אורטופד שבישר לי שאין לי פגיעה מוחית וזה שימח אותי. שמו דר' מורסי והוא חתיך אש. אמרתי לו: וואו, כמו מורסי ממצרים. הוא ענה לי: יימח שמו של מורסי ממצרים. אמרתי: סליחה. שאלתי אותו אם הוא ערבי והוא ענה שכן. אמרתי לו שיש לי חבר בשם חמודי ערבי חתיך תל אביבי ושאני נפגשת איתו ועם עוד חברים במסעדה בערב. זה לא הרשים אותו. שאלתי אותו אם הוא סובל מהגזענות היום. אמר שכן ושהוא עוזב את הארץ בשלב זה לבינתיים. אמרתי לו שלא יילך כי זה גם הבית שלו. זה בית של שנינו. הוא הביט בי בעצב. אמר שסביר שהכאבים יתחילו מחר ושלא אהסס ללכת למיון אם ארגיש רע ושיש תור והוא לא יכול לדבר איתי יותר כי אנשים מחכים. מורסי החתיך שעוזב את הארץ בגלל הגזענות. נסעתי הביתה.
היום כל הגוף שלי כואב. לא כועסת על האישה שכנראה סימסה ועצובה על דוקטור מורסי החתיך שלא מרגיש כאן בבית
