המחשבה הראשונה שעלתה לי בהקשר של התיקון לחוק לשון הרע , הייתה על הספר "האמן ומרגריטה" של מיכאיל בולגקוב. רומן אלגורי וביקורתי ,שנכתב בימי שלטונו של סטאלין בברית-המועצות , תקופה של טיהורים המוניים ומשטר אימה. הספר נאסר לפירסום עד לשנת 1966 . עד שהותר לפירסום ע"י השלטון הסובייטי , הספר הועבר מיד ליד במחתרת בין סטודנטים ואינטלקטואלים במחתרת ובסודי סודות. לפעמים רק מס' עמודים ממנו בכל פעם, לפעמים פרק או שניים. דבר לא הצליח להשתיק את הדברים הנוקבים,המסעירים והאסורים שכתב בולגקוב, גם לא האימה. הספר הזה והסיפור סביבו ,שחלקה איתי אמה של חברה טובה שעלתה מברה"מ, השפיעו עמוקות על דעותי החברתיות והפוליטיות .
יש מיליוני מקרים כאלה, בעשרות מדינות בעולם , שבהן אין מקום למחשבה,למילה, ליצירה,לנשימה. גם שם זה התחיל כנראה בקטן , והתדרדר במורד שאין ממנו מוצא.
המחשבה הזו צריכה לעמוד לנגד עיניו של כל מי שהדמוקרטיה חשובה לו באמת.
המחשבה השניה הייתה "חיים ומוות ביד הלשון". כן, הפתגם שמזכיר לנו כי למילים הנאמרות והנכתבות יש כח רב, כזה שעשוי אף למוטט חייו של אדם אחר. ואני שואלת את עצמי באיזו מידה, אם בכלל , עולה המחשבה הזאת בראשכם במהלך הכתיבה? ברוב הפוסטים , התגובות והמאמרים שקראתי בימים האחרונים ההתייחסות לתיקון לחוק הייתה ממקום כל כך קורבני ומתחסד, או לחלופין מתלהם בסגנון ה:"לי אתם לא תסתמו את הפה!" . אותי זה מקומם, כי כולנו יודעים שלצד הכתיבה האיכותית והאתית , העיתונות כמו גם הבלוגוספירה מלאים בכתיבה גסה, בוטה (לשם הבוטות בלבד), צהובה, חטטנית, נטולת כבוד לזכויות דמוקרטיות חשובות לא פחות – כבוד האדם וצנעת הפרט. נוצר מצב בו המשמעות העמוקה של המושג דמוקרטיה נעקרה ממנה לחלוטין ונשאר רק חופש הביטוי. אך במציאות שנוצרה ,חופש הביטוי משמעותו שמותר להגיד מה שרוצים, ועצם האמירה בשם חופש הביטוי מקדשת כל מילה או מעשה.זו אינה דמוקרטיה, זו אנרכית חופש ביטוי מסממת ומרדימה.
גם המחשבה הזו צריכה לעמוד לנגד עיניו של כל מי שהדמוקרטיה חשובה לו באמת.