"המדיום הוא המסר" אמר מרשל מקלוהן ב-1967 ודבריו חוללו שינויים תפיסתיים רבים ועדין רלוונטיים. הפכנו להיות כפר גלובלי קטן ואנו רוויי מידע על חיי כלל האנשים, בפרט מפורסמים. ישנו סחף אינפורמטיבי רב וכל דקה ודקה נכנס סיפור חדש לשגרת חיינו. אנו טובעים תרתי משמע בים המידע המתקבל – בין אם הוא מדויק או מומצא. אם בעבר היינו מחכים בין ימים לחודשים לפיסת אינפורמציה, היום באמצעות הודעה בוואטס אפ או שימוש בסקייפ – ניתן לשמור על קשר יומיומי עם היקרים לנו בעקבות אמצעי התקשורת הרבים. המחזה "קיץ במריאנבד" משקפת תקופה השונה מהיום ב180 מעלות, עידן הטרום טכנולוגיה, בו היו ממתינים בכיליון עיניים למכתבים מהדוור וניזונים משמועות על אנשים מעבר לים. ההצגה מעבירה בצורה גרוטסקית למדי את רוח התקופה, תוך התמקדות בפלח אוכלוסייה מסוים, היהודים הנהנתנים, שחיו בסוף המאה ה-19' בקרבת העיר מריאנבד ונפשו בה.
ההצגה מבוססת על לקט מכתבים בספר "חיי קיט", שכתב שלום רבינוביץ (ששמו הספרותי – שלום עליכם). רבינוביץ מוכר בעיקר בעקבות הדמות הידועה שיצר, היהודי טוביה החולב, שהפך לאחר מכן לאחת הדמויות הראשיות במחזמר הידוע, "כנר על הגג". בעוד דמותו של טוביה חולמת על נכסים ועושר ושרה: "לו הייתי רוטשילד", בצל מציאות חייו העלובים והקשים; דמויותיהן של היהודים במחזה "לילה במריאנבד" חיות חיים בוהמיים, נהנתניים וללא נקיפות מצפון. וכמו שתיאר זאת חיים סורוקר לאשתו במכתבו על השהות במריאנבד:"..הנשים הנאלווקיות שלנו, שאך חוצות את הגבול, כך הן הופכות ל"דאמות" ושוכחות את הלשון הווארשיות שלנו,..והלבוש שלהן, הרצון להתהדק זו בפני זו, בכובע, בתכשיטים וביהלומים! אילו ראית מה נעשה פה אתן.. השארתי אותן לגיסון שלך. הוא בטבעו "קאוואליר".בשבילו זה חתיכת עסק.."
מריאנבד (במקור השם הוא מריאנסקב לאזנייה שתורגם למריאנבד בגרמנית) הייתה עיירת נופש בצ'כיה, ששמה הלך לפניה בעקבות מעיינות המרפא שהיו בה. היא שימשה אחד מאתרי התיירות הנחשבים במחצית השנייה של המאה ה-19'. נהרו אליה מפורסמים רבים – מהמלחינים שופן ווגנר ועד קיסר אוסטריה ורוסיה. גם יהודי הקהילות והעיירות בפולין, נהרו למריאנבד בתואנת מחושים ומכאובים, על מנת שיוכלו לצאת לחופשה כי לא היה זה נהוג בזמנו.
המחזה "קיץ במריאנבד" הוא ערימת מכתבים וטלגראמות שאוגדו בתוך הספר "חיי קיט", אותו כתב שלום עליכם. המכתבים מתארים בצורה קומית את מערכת היחסים בין 15 דמויות (במקור היו 22, אך קוצצו לאור החלטת המחזאית): בלצה קורלנדר הצעירה והיפה (רוני עינב) היא אשתו השנייה של שלמה, שהתאלמן מאשתו הראשונה, נסעה למריאנבד על מנת להירפא ממגרינה ועל הדרך מנהלת רומן עם מאיר מאריימצ'יק השרמנטי (סשה דמידוב) בעידודה המתמשך של חוהל'ה צ'אפניק הרכלנית. שלמה (דורון תבורי) ואשתו של מאיר, חנצה (סבטלנה דמידוב) ממתינים ליקירהם/ן בכיליון עיניים, טומנים ראשם בחול ומסרבים להקשיב לכל שמועה על בגידותיהם של יקירהם. שבע-רוחל (אנג'לה שטיינגרט) המטפלת בשלמה ומאוהבת בו, משמיצה את בלצה ומנסה להראות לו את האמת העגומה אך ללא הצלחה; חיים סורוקר (אלון פרידמן) נסע על מנת לרדת במשקל ועל הדרך התבקש לשמור על אשתו של שלמה – בלצה, אך בפועל ממשיך לאכול ולהתענג ומותיר בוארשה את אשתו ההריונית אסתר (נטע שפיגלמן), כשכרסה בין שיניה; פרל הרכלנית (לילאן רות) ובעלה, ולוול (ויטלי פוקס) מחפשים אחר שידוך לשלושת בנותיהן הכעורות (דור מיכאלי, הלל קפון ופאולו א. מואורה) באמצעות השדכן סווירסקי (אלכסנדר זנדרוביץ') ועל הדרך מוצאים את רופא השיניים הנאה, דר' זיידנר (הנרי דוד) שעושה רשום כחתן הפוטנציאלי לאחת משלושת הבנות, אך למעשה מחזר אחר בלצה; ומעל הכל מנצח הפסנתרן בוריס זימין עם נגינת פסנתר נעימה התורמת לאווירה הבוהמית במריאנבד.
המחזה מורכב מתכני ההתכתבות השונים, לכן תוכן עלילתי רב אין פה. אבל, ופה אבל גדול- צורת הטיפול היפה והמחשבה הרבה שנעשו במחזה בהחלט מעוררי השתהות. צוות מנצח של ארבעה, בהם המחזאית נוגה אשכנזי, הבמאי אמיר וולף, התפאורן אדם קלר והכוריאוגרפית טליה בק בנו יחד במה עליה נעות הדמויות על צירי הזמן של חילופי המכתבים.
תאטרון גשר שייחודו הגדול הוא בתפאורה מרשימה, בהחלט הצליח להמחיש זאת באמצעות חלוקת הבמה לשני חלקים: חלק תחתון ומרכזי מכיל ערימות של ניירות מכתבים. ערימות אלה מהוות חלק אינטגרלי מהעלילה, שכן באמצעותן השחקנים נכנסים ויוצאים. אהבתי את נשירת דפי המכתבים, התורמים להתעבות הערימות וממחישים את צורת העברת המכתבים מאחד לשני. החלק השני הוא החלק העליון, בו יש מסילה ועליה הדמויות עוברות מצד שמאל לימין ומימין לשמאל, בצורה שתורמת לדינאמיות. שני החלקים מראים במקביל את שני בני הזוג, כל אחד במקום בו הוא נמצא ואת הלכי הדברים הנאמרים במכתבים.
כמובן שהחלק העיקרי בהצגה הוא השחקנים ופה היה משחק מצוין של כולם. בלטו סשה דמידוב המקסים שבנוסף למשחקו גם הפגין יכולות ווקאליות וריקוד, ודורון תבורי המלנכולי שתפקיד האלמן המודאג לאהובתו הצעירה, תפור למידותיו. אהבתי מאוד את דור מיכאלי, הלל קפון ופאולו א. מואורה בתור שלושת הבחורות הכעורות, שהיו מתואמים בתנועותיהם ומשעשעים מאוד בעיקר בגלל האפים הגדולים שהודבקו להם, על מנת לכערם.
בקיצור – ההומור הקליל, ההמחזה המיוחדת, יחד עם א ביסלע יידיש בהחלט היוו חוויה מיוחדת והחזירו אותי לפרק זמן קצר לבית סבתי ז"ל. אני לא יכולה לומר שזו הצגת חובה אבל בהחלט הייתה חוויה קצרה (סך הכל 80 דקות), משעשעת וקולחת.