הבטתי בשעון. השעה היתה כבר שתיים ועשרה. לא יאומן, אנחנו פה מאחת ורבע. התינוק התעורר במצב רוח כועס במיוחד. הוא כל כך השתולל עד שכמעט נשמט מידיי. במקביל ניסיתי להפריד בין אחיותיו שפצחו בריב קולני מהול בקללות עסיסיות בעברית בקול רם. רם מדי.
די היה במבט חטוף בחדר ההמתנה בשביל להדגיש למתבונן שאנחנו שונים מהיתר. לא כמו כולם. כסא לידינו ישבו בשקט שני גימלאים אומללים, שספרו את השניות מהרגע שהגענו והפרנו את הדממה. בספסל ממול ישב זוג צעיר. גבר ואישה בהריון מתקדם, שנכון לאותם רגעים שקלה אם זה לא מאוחר מדי לוותר על כל העניין. היו גם הנכה שניסתה לחייך בהתחלה, הפקידה החמוצה, גברת קופר והאמא מהגיהנום.
האמא מהגיהנום הייתה הדובדבן שבקצפת. ישבה לה שם עם כל ארבעת ילדיה המסורקים והמצוחצחים. אחד שקוע בחוברת לילדים, אחר משחק בשקט מופתי בפינת המשחקים. התינוק שלה נרדם בשלווה בכסאו המתנדנד, וילדתה הגדולה, בגיל ההתבגרות, פשוט ישבה על הספסל והתלחששה עם אמה על דא ועל הא. שיחה תרבותית.
"הי! תעזבי את זה!!!" נשמעה צרחה בקול מוכר שלוותה בחבטה קלה. פחדתי לסובב את הראש. "סורי…". הבכורה שלי, מקור גאוותי, העיפה בובה על מצחה של הפנסיונרית הנכה והחביבה, שכנראה הפכה לקצת יותר נכה, ולקצת פחות חביבה בזכות זה. לפחות היא למדה לבקש סליחה. חשבתי.
מה השעה?? עברו עוד 7 דקות. מתי כבר נכנסים???
הבנות התחילו לקפוץ על הכסאות בחדר. לא על כולם, כי על חלק ישבו אנשים. הילדים מהגיהנום ואמא שלהם עוד הגיעו לפנינו ועדיין המתינו בסבלנות אין קץ. איך הם עושים את זה?? איך הם שומרים את הילדים בשקט כזה כל כך הרבה זמן??
מחשבותיי נדדו לקיץ שעבר ולמסיבת הסיום אליה נקלעתי. באותו בוקר לקחתי את פיצפון הקטן להליכה שקטה ונעימה באגם. אבל כמו בשיר של כוורת, אחרי עשר דקות עצרו במגרש החנייה שני אוטובוסים ושפכו מתוכם את כל שכבת כיתות ו' מבית הספר היסודי השכונתי. הם חוגגים את סיום בית הספר, אמרה לי המורה בגאווה. אוי ויי, חשבתי לעצמי…
כל חששותי התבדו. זו היתה מסיבת הילדים השקטה ביותר שנכחתי בה בימי חיי. כלומר, הילדים השתוללו, ורצו ושיחקו במים. הביאו להם קיאקים ומזרוני מים וחטיפים ומלא אוכל. אבל שקט. אין צרחות, אין קללות. איך הקנדים עושים את זה???
"גברת קופר!", האחות עמדה במסדרון ואני קפצתי ממקומי. "אמא! לא קראו לנו!!", צעקה הגדולה מהצד השני של החדר. גוררת איתה מבטים המומים נוספים. קיוויתי שקראו למשפחה שהגיעה מסרט אילם, אבל לא. גברת קופר היתה בחורה צעירה שעמדה ממש לידי, ודיברה בטלפון כל כך בשקט, שבמשך שעה וחצי פשוט לא שמתי אליה לב.
"בנות!", נבחתי. "זה ממש טו לאוד מה שהולך פה!!". בעוד הפקידה הסתכלה עלי מזועזעת מעוצמתי הווקאלית, אני נזכרתי איך באחד הימים הראשונים בבית הספר, חזרה הצעירה הביתה, ובעיניה הכחולות והבורקות שאלה מה זה טו לאוד*. התפוצצתי מצחוק בקול רם מדי ותרגמתי לה. ומאז זו מין בדיחה אצלנו.
לראשונה מאז הגענו למרפאה הבטתי באמא ההיא, שאשמדאי, בכבודו ובעצמו שלח לי. לבסוף אזרתי אומץ ושאלתי: "איך אתם עושים את זה?"
"עושים את מה?" שאלה חזרה. או לפחות נראה לי שזה מה שהיא אמרה, כי ממש לא שמעתי אותה.
*טו לאוד – TOO LOUD