זה שוב קרה…
עצמי את עיניי וחזרת אליי.
חזרת ואמרת שהתגעגעת,
שאתה שמח לראות אותי שוב.
ואני רק האדמתי מרוב התרגשות,
כשאני במלחמות חבויות בתוך תוכי
על הניסיון לשדר קור רוח מחולט
בפנים חתומות שלא יספרו לך דבר.
אבל אתה מכיר אותי.
אתה מכיר את תהומות נפשי ואת כל תזוזות שרירי פניי המינוריות, גם מבעד להבעות המזויפות.
לא משנה מה אנסה למכור לך ואילו סיפורים נוצצים אספר על התקופה שהייתה בעצם הכי חשוכה בחיי מאז שהלכת, אתה פשוט מכיר אותי.
ועכשיו חזרת. עם העיניים הצוחקות האלה שלך והחיוך שיכול להמס קרחונים שלמים בלב שלי לנהר יפיפה שנשפך ממני.
אתה חיבקת אותי חזק ואני שטפתי אותך במבט שסרק כל סנטימטר בגופך. כאילו שאני מנסה לנצור את התמונה הזו במוחי לנצח.
טוב, אני לא אשמה… אתה והשיגעונות שלך, מי יודע מתי ואם בכלל תהיה הפעם הבאה.
אז התענגתי על הרגע הזה בתוך תוכי,
בעמקי נשמתי,
בפנים חתומות שלא מספרות לך דבר.
ייחלתי לעצמי שהרגע הזה לא ייגמר לעולם.
סיפרת על מקום יפה שראית והזכיר לך אותי, "חייבים ללכת לשם פעם יחד, יפיפייה".
זרקת משפט שרוקן ממני את כל האוויר וגרם ללב שלי לדהור למרחקים,
לשבור קרחונים,
לפזר חיוכים
ולפתוח דלתות שכבר מזמן ננעלו בעשרות סורגים ומנעולים.
חזרת אליי, ואני לא ידעתי לתאר אושר מה הוא עד אותו הרגע הזה.
אז כבר ויתרתי על המלחמות החבויות בתוך תוכי
על הניסיון לשמור על קור רוח מוחלט
בפנים חתומות שלא יספרו לך דבר.
פשוט ככה, רק הופעת ופתחתי לך את כל כולי, את לבי.
בלי המחסומים
והמנעולים
והקרחונים הענקיים שגוננו עליי מהיום שהלכת.
ואז משום מקום, כשהכל כבר היה נראה כאילו מונח לי בכף היד,
כמו סוכריה שמנפנפים מעל ילדה קטנה שמנסה לקפוץ כדי לקחת –
צלצול מעיק נשמע.
ואני רק סתמתי את האוזניים חזק והתחננתי שיפסיק.
כי ידעתי, ידעתי שזה מה ששוב יפריד כמו תמיד.
אבל הוא פשוט בלתי נסבל
וקורע בנפשי חתכים כואבים.
אז פתחתי את העיניים מלאה בכאב והבנה,
שלחתי את היד,
כיביתי את השעון המעורר,
והתעוררתי למציאות הרגילה,
שאני פה ואתה עדיין שם.