נראה שברגעים אלו ממש מסתיים אחד השבועות הקשים של חיי.
זה לא שהוא היה קשה ברמה היומיומית, או שהרגשתי שלא אוכל לעבור אותו.
למעשה, ברגעים מסוימים הוא נראה נורמלי עד גיחוך. עד שלרגע אמרתי לבן זוגי שאני תוהה על אילו סמים אני (כלום, זה היי טבעי), ואיך גם בשבוע כזה אני נשארת רגועה ואופטימית במקום פשוט להתיישב על הרצפה ולהתחיל לבכות.
אבל כל זה בפוסט נפרד.
והיום נחתם לו השבוע הזה. שהחל בבשורות לא טובות (אם כי צפויות) ביום חמישי שעבר והסתיים היום בפורצדורה לה חיכינו.
ובין לבין, מכשולים פה ושם ללא הרף והשבוע פשוט נמשך ונמשך ונמשך, ונראה כי עוברת כבר כמעט שנה שלמה בזמן הזה.
ועכשיו, עם תום הערב, כשהילדונת כבר ישנה לה במיטה, בעודי מנשנשת פיצה רותחת שהבן זוג הביא לי מהפיצריה הקרובה כדי לפנק,
הגיעו לי ההחלטות החדשות.
לא בגלל שהתחילה עכשיו שנה חדשה בלוח העברי, יותר בגלל שהשבוע האחרון זרק לי כמה רגעים שגרמו לי לחשוב. מה אני רוצה, מה אני עושה עם עצמי, ומה יגרום לי להרגיש סיפוק.
אז תופים בבקשה, אלו ההחלטות. תוהה כמה זמן אחזיק בהן.
- לחפש עבודה. גם אם זה לא תפקיד חיי. אני מתגעגעת קשות למשרה הנפלאה שהשארתי בארץ וכשהגענו לחו״ל, אחרי חיפוש באיזור, הבנתי שאני צריכה להיפרד מהפנטזיה למצוא אותה כאן. אבל זה הזמן להתחיל שוב לחפש וגם להתפשר, להנות שוב מהחיים במשרד, מטלפונים מקצועיים ומהתחושה הנפלאה הזו שאני טובה במה שאני עושה ואוהבת את המקצוע שלי, ולחזור לדרייב שניהל אותי כה טוב במהלך הקריירה בארץ.
אז כאמור – לחפש. ולקוות שיקראו לי לראיון עבודה. וגם להיות דג גדול באגם קטן יהיה אחלה, למרות שאני מתגעגעת לאגם הגדול שלי בארץ. - לבשל. כמה הזנחתי את זה. ההכנות לארוחת ראש השנה הזכירו לי קצת כמה זה כיף. לנסות להכין דברים חדשים, להפעיל את המיקסר המהמם החדש שלא מנוצל כמו שצריך. לחזור ללוח הפינטרסט שלי שמלא מתכונים שתמיד בא לי לנסות ואף פעם לא עושה. והמטרה הגדולה מכולן – להפתיע את הבן זוג עם אוכל טעים של בית, כזה שלפעמים אנחנו מתגעגעים אליו, ולארוחות שהיו אצל ההורים.
- פחות טלויזיה, יותר עשיה. או לפחות לבשל עם אייפד במטבח או משהו. בקיצור – לצאת מהסלון, עם כל אהבתי אליו והיכולת שלי להעביר בו שעות.
- ליצור. לקרוא. לזכור שמעבר לבישול, עבודה וטלויזיה, זה עושה לי הכי טוב בעולם. גם אם זה צעיף שלקח לי שעתיים לסרוג (מי שהמציא סריגת אצבעות גאון! פעם ראשונה שסריגה של משהו לוקחת לי פחות מכמה ימים)
והכי חשוב – לסלוח לעצמי על ימים שלא מתחשק שלי, שאין לי מרץ, שהפחד שאני לא אצליח יגרום לי לדחות את אחד האתגרים האלו.
כי האומץ יגיע שוב מחר. או בשבוע הבא. או אולי אחרי שאני אנשום קצת ואסרוג צעיף.
שנה טובה.
