שנה חדשה נפרשת.
אוטוטו יעלו עמך ישראל על בגדי החג, בארץ ובגולה, יערכו שולחנות חגיגיים ומלאי הדר, נשים וגברים במטבחים יעמלו במלאכת הבישול והאפייה. רשתות הסופרים יעלו את המחירים. מחירי הבשר והדגים יאמירו לשחקים. עגבניות יהפכו לירק נחשק במחיר חנויות בוטיק. עסקי הפרחים ילבלבו, חנויות המתנות יתמלאו בחפצי נוי לערימת "להעביר הלאה". בתי הכנסת ימלאו קופות של כיסאות שמורים ו"פתיחת ההיכל" ותקיעת השופר של שליח ציבור עם חליפה של ארמני.
בערב החג יתמלאו הפייסבוק והאינסטגרם בפוסטים צבעוניים של שולחנות ערוכים לתחרות סמויה של עיצובי שולחנות, צילומי שלל מטעמי החג שבשטח יתעופפו ויתאדו ביעף, משאירים מאחוריהם שובל של פסולת לא נגמרת וייסורי מצפון על אלפי קלוריות מיותרות שבתחילת השנה הבטחנו לא לגעת בהן.
המריבות הישנות יצופו, אנשים שעיצבנו אותנו כל השנה יישארו מעצבנים גם בערב החג . פנקס החשבונות המשפחתי ייפתח. מה היא עשתה. מה היא אמרה. ומי הוא בכלל.
גם השנה תגענה המטופחות, רעננות משנת צהרים טרום החג, עם מתנה ביד, יש מושקעת בסטייל של "תראי כמה בזבזתי עליך" או מתנה משעממת שהעבירה הלאה ,ללא מחשבה.
אותן אלו שלא קמות מהשולחן לעזור למארחים העייפים, אבל מתאפרות בדיוק יתר, לא מפסיקות לחייך חיוכים ריקים מתוכן ומפזרות מחמאות סתמיות לתבשילים תפלים. שנשואות לזה ש"יודע הכל" עם ארבע מאהבות בכל ארץ שמגיע לרגע עסקי האוויר שלו, שכולם יודעים עליהן, או לפחות מנחשים, חוץ מהמטופחת.
ושוב ההבטחות של השנה החדשה יישלחו לחלל האוויר, ולא תהיה בהן באמת כמעט אף כוונה אמיתית.
שנה חדשה תכנס לה ותבוא.
למרות הציפיות הטבעיות הגבוהות משנה חדשה שכזו, בואו נזכור שהיא תהייה, בסך הכל, דומה לקודמתה, עם אותו מספר קללות והפתעות שיחולקו שוב באופן לא שווה.
כמו זוג צעיר ומקסים שישב לידי במטוס, חזרו מחופשה באמסטרדם לגיהינום ותופת של בתם בת השנתיים שחלתה בלוקמיה ו"מגורים" חדשים במחלקות האונקולוגיות ברמב"ם ובאיכילוב.
והמנצחים?
אלו הם בעלי קלפי האופטימיות, עם החיוך וההומור, אפילו האפור כאמצעי התמודדות, שיודעים להכיל את העובדה האחת המוחלטת: שחיים מהמערכה הזאת בסוף ממילא לא נצא.
ממליצה לכולנו למקסם את הפאן בכל רגע באשר הוא.לאסוף רגעים, לתעד, לשמור זיכרונות ולהמשיך לחיות גם בצל האימה.
ואני אומרת : ששום נבל האבל או כינור המחלה, לא ינצחו את סימפוניית החיים, של כל אחד מאיתנו.
