בקרוב, אתה ואני "נחגוג" שלוש שנים. שלוש שנים עברו מאז אותו ערב בו הגחת לתוך חיי. הייתי אז פרודה טרייה מאבי ילדיי. מבולבלת ומסוחררת מהחירות שיצאתי אליה אחרי שנים של טרור שקט. היו בי אנרגיות מטורפות. כמו חיה פראית שנכלאה ויצאה לחופשי. רציתי לטרוף את העולם. כל הקלישאות תופסות כאן. ילדה קטנה בדיסנילנד, טיל בלסיטי שנורה מתוך לוע של תותח, או משהו כזה. כך הייתי אני. לא ספרתי אף אחד. כאילו נזרקתי עשרים שנה לאחור והמשכתי מהמקום בו הכל נעצר. בניסיון להשיב לעצמי את עלומיי שנגזלו. בין היתר, קיבלתי בחזרה את התשוקה. התשוקה למגע, התשוקה לעונג, התשוקה לריגוש. לא ידעתי שובע מהו. בעולם בו הגברים פרושים לפנייך כמו סוכריות בחנות ממתקים, והרבה ממתקים היו שם… אכלתי מכל הבא ליד. ואז, הגעת אתה.
מהרגע הראשון, לשנינו היה ברור שזה לא חד פעמי. היה שם חיבור מיידי. גוף ונפש. שנים שלא הרגשתי ככה. במין כמיהה תמידית לנוכחות שלך, לגוף שלך. היית מפלט עבורי. כשהייתי איתך העולם בחוץ עמד מלכת. חדל מלהתקיים, רק אתה ואני קיימים. דיברנו, צחקנו, הזדיינו. לפעמים העזתי לפנטז. פינטזתי שפגשתי אותך בזמן אחר במקום אחר ושאנחנו יחד. באמת ביחד. רק אתה ואני. פינטזתי שיכולתי לאהוב אותך. לאהוב באמת. אבל לא העזתי. לא יכולתי להרשות לעצמי לאהוב אותך. המחיר כבד מדי. ולא אהבתי באמת. פגעת בי. פעם אחת, ועוד פעם. ועוד פעם ועוד… שברת לי הלב. אני, שהבטחתי לעצמי שלא אתן לאף אחד לחדור את חומותיי הבצורות, לא עמדתי בפרץ. בשלב כלשהו הבנתי שאנחנו זורמים בשני ערוצים מקבילים, שלעולם לא יתאחדו. אך לא יכולנו לזרימה הזאת. בדרך לא דרך, בסוף תמיד מצאנו את עצמנו כרוכים זה בזו. התנחמנו האחד בשנייה. נחמת טיפשים. לא באמת הייתה שם נחמה. הייתה שם אשליה.
אני כותבת לך עכשיו, עדיין לא נגמר ביננו. עכשיו, בכל פעם כשכואב לי, אני באה אליך. רק אתה מסוגל לקחת ממני את הכאב. וזה אירוני כי אני יודעת שיום אחד הכל ייגמר, הניתוק הוא בלתי נמנע. וזה יכאב. וביום שאחרי, לא יהיה מי שייקח ממני את הכאב.