שלושה דורות בבית אחד. חמישה אנשים בדירה בינונית. חמש נקודות מבט שונות, משקפיים שונים. שתי ארצות מוצא ישראל ואיראן. שתי תרבויות שונות. הפערים מאוד גדולים.
יש כאן אנשים שנולדו בעשורים שונים, מאות ואפילו אלף שונה. כולנו מדברים בעברית אבל השפות שונות. פער הדורות ניכר. יש בי רגשות אשם שלא מפסיקים אף פעם. הרצון שלי לפיצוי בלתי נמנע. העובדה שאני אם חד הורית החיה אצל הוריה ושחלתה בסרטן נוכחת בחיים שלנו יומיום, שעה שעה.
הם מרגישים את הכוח הזה עליי, את היבלת הזאת שאני דורכת עליה בעצמי והם גם. והם לא נמנעים מלהשתמש בזה כי הם מרגישים באמת שנדפקו. הם לא מבינים אף פעם למה להם דווקא זה קרה.
אני מספרת להם שאנשים שחוו קשיים, הדרך שלהם יותר מאוחר תהיה יותר קלה וסלולה. האם אני מאמינה בזה? לא בטוח. לא תמיד.
אני כועסת כל כך על כפיות הטובה, על שאינם מעריכים את האמא שנמצאת כאן כל הזמן בשבילם, על שאינם מעריכים את הוריי. גם אני לא הערכתי את סבתותי הגיבורות, אלה שאחר כך כשחליתי נתליתי בזכרון חוזקתן ומהן שאבתי כוח. וכנראה שאין דרך לקצר את המרד של הילדים והבעיטה שלהם בגיל ההתבגרות הנורא הזה. ולא משנה כמה אני מרדתי בהוריי והרגשתי מבוכה וריחוק מסבתותיי, שום דבר לא מכין לכעס הגדול אשר ממנו הם גדלים תוך בעיטה במי שאוהב אותם.
כחלק מהרצון שלי להתפתח הייתי בהרצאה "אווירה משפחתית" של יפעת דדנברג – מאמנת ומנחת הורים. הגעתי מוקדם וקלטתי שמשהו מוזר לי. ואז שמתי לב שמי שתפעל את ערב ההרצאה היה בעיקר הילדים שלה. הצצתי על ההתנהלות של המשפחה הזאת. ולא, הסנדלרית לא יחפה. הילדים במשפחה שלה נחוצים ומרגישים חלק מהקריירה של אמא וההתנהלות המשפחתית.
יפעת חילקה את האווירה המשפחתית לארבע נפוצות.
1.רחמים ופיצוי מול אמפתיה ובניית כוח – שם ההורים במעין לונה פארק. קונים ומפצים ילדים. זה נובע מרגשות אשם. ילדים בבית כזה מרגישים שחייבים להםה, ם אף פעם לא מרוצים. תלותיים וכל הזמן מרגישים מסכנים. קשה להם לראות את הכוחות שלהם בהתמודדות עם חיי היומיום.
2. קירבה מול ניכור – חום ומגע ואהבה לעומת משפחות בהן כל אחד בעניינים שלו. הקשר הוא יותר דרך פקודות.
3. תחרות מול פירגון – תחרותיות ושיפוטיות מול עידוד ופירגון בתהליכים. הילדים עלולים להיות לחוצים ופרפקציוניסטים. הם יימנהו מלכתחילה מלעשות פעילות בשל הביקורת העצמית הגדולה.
4. ריבים ופסימיות מול שלווה רוגע ואופטימיות – כל בני המשפחה יריבו .
אני חושבת שכל משפחה תוכל למצוא עצמה בכל סוגי האווירה בבית. זה יכול להשתנות מתקופה אחת לאחרת. אני מוצאת את עצמי מתחברת לאווירה הראשונה. אני עושה את זה ללא כל ספק. מפצה את הילדים ומנסה לרצות אותם. העניין הוא שזה אף פעם לא מספיק. הם לא מרוצים, לא טוב להם, וזה מתסכל כל כך. כמה אפשר לתת ולתת כאשר הם דורשים ללא הרף ודבר לא מספק אותם.
יפעת מלמדת שכשלזוג הורים יש תכונות והתנהגויות שונות, זה דווקא נותן לילדים עוד נקודות מבט. אני מזכירה לעצמי שהילדים יבינו את המתנה שקיבלו רק בעוד כמה שנים. אז יבינו שזכו לגדול בתוך חיבוק אדיר ונדיר של סבא וסבתא מדור קודם, שלא היו יכולים לקבל בשום דרך אחרת. נכון, הם מתלוננים ללא הרף שהחיים שלהם שונים, שהם רוצים להיות כמו כולם, אבל הם לא בחרו. גם אני לא. ואני, אני עושה הכי טוב שאני יכולה בכל זמן נתון.
יפעת דננברג -מנחה ומאמנת הורים ומשפחות, מאמנת ילדים ונוער.
טלפון -052-2585291 מייל: k.kshuvim@gmail.com
אתר: www.Kelim-Kshuvim.co.il דף פייסבוק: https://www.facebook.com/kelim.kshuvim/
