הי ארץ שלי יקרה, כל כך הרבה זמן עבר מאז דיברנו לאחרונה, שלא לדבר על מתי שנפגשנו. קצת התבגרתי מאז שעזבנו. קצת התמלאתי, השיזוף הנצחי ירד מפני. ואת. עוד רגע ואת חוגגת יום הולדת. תמיד קיטרת שאמרתי את זה. תמיד ציינת את העובדה שהשבועיים האלו שאחרי פסח הם הארוכים ביותר בעולם ושזה ממש לא "עוד רגע", ואת צודקת…
אנחנו כבר באביב השלישי שלנו פה. די מדהים שהגענו לכאן רק לשנה אחת ועברנו שלושה אביבים נכון? את אמורה לחייך בשלב זה, ארץ שלי..
האביב האחרון-בהחלט שלנו, כתושבי בריטיש קולומביה, מדהים ויפהפה בדיוק כמו שני אלו שקדמו לו. המהירות בה הררי השלג נעלמים ומפנים מקומם למדשאות ירוקות ופרחוניות בצבעים צעקניים, פשוט לא נתפסת. שכבות הקרח העבות על האגם נסדקו לתוך מים צלולים ורעננים, ודרכם ניתן סופסוף להבחין בהרים המושלגים-עדיין משתקפים ממעל. הכל קרה בין לילה. לו רק יכולת לבוא ולראות במו עינייך.
אני, לעומת זאת, עדיין נסחבת עם המעיל האימתני לכל מקום, חוששת מהחורף הקנדי, הכל כך זר לי, שיתחרט פתאום וימטיר עלי עוד כמה סנטימטרים של שלג. הכל בגללך ארץ קטנה, את גידלת אותי בחממה. פינקת אותי והרעפת עלי חום ואהבה שאין לי פה. געגועים אמיתיים.
את בטח מעקמת פרצוף ולא קונה את זה ממש. אבל האמת היא שאחרי פרק זמן שמתחיל להיות משמעותי מגלים שדברים רבים הם לא בדיוק מה שהם נראים. שהקליפה הרבה יותר חשובה כאן מהתוכן, שבתי הספר המפנקים מלאים כללים הזויים כגרגרי הרימון שלא צומח פה. ובכלל, שהמציאות הקנדית הרבה פחות פשוטה ממה שהיא נראית.
הילדים שלומם מצוין, אגב. הבנות גדלות כל כך מהר עכשיו. שונאות ללמוד, שונאות לקרוא עברית. אני מכריחה. שלא ישכחו. בסוף ישכחו ואז מה יהיה?? הקטן, שפגשת רק פעם אחת, כבר בן שנתיים וחצי. הוא מתוק מדבש אבל בקושי מדבר. "זה אופייני לילדים דו-לשוניים", על פי הרופא. אבל קשה לא להילחץ מזה. נקיפות מצפון אימהיים. את יודעת איך זה.
עכשיו את כבר זזה בכורסה הזאת שלך. אני ממש רואה איך כפות ידייך הקמוטות נקפצו ונפתחו. איך את נשענת קדימה ומורידה את המסעד האדמדם. היכרות של שנים לא נעלמת ברגע. אני יודעת שאת מבינה. מבינה שאת יודעת. אל תכעסי עלי ארץ שלי, אבל רציתי לבשר שלא נחזור. לא הקיץ. לא בקרוב. ההחלטות נעשו. כבר בכינו וצחקנו ועיכלנו וזה סופי. בתום הקיץ צפוי לנו מעבר נוסף. הפעם לארה"ב.
עד הרגע האחרון לא חשבתי לרגע שבאמת לא נחזור. לכל מקום שהלכתי הסברתי לכולם שזה זמני. שאנחנו ישראליים ולא שום דבר אחר. אבל אלו החיים, אם תיתן להם הם יקחו אותך למקומות לא צפויים. זה אולי מה שיפה בהם. זה גם מה שמסבך דברים.
ובאמת, לא פשוט…
לפני כמה ימים הקטנה ביקשה ממני לדבר בשקט כי לא נעים לה שישמעו אותי. אני שונה. אני זרה. אל תהיי כל כך מופתעת. אמנם בשבילך, ארץ מולדת יקרה, אני נטועה עמוק באדמה, עם שורשים בני כמה וכמה דורות. אבל מסתבר שככל שאתה נטוע בארץ אחת, כך אתה תלוש במדינה אחרת. וכאן אני אחרת. מוזרה ומגמגמת.
לפעמים כשאני שומעת חדשות בעברית דרך המחשב, אני עוצמת עיניים על הספה ומדמיינת כאילו אני עדיין שם, בסלון החיפאי, עם שתי בנות קטנות שרק עכשיו הלכו לישון ויום עבודה מתיש מאחורי ומלפני. ברקע מתנגנות אותן החדשות. מאיימות עלייך או עלי לסירוגין, ולפעמים גם במקביל.
עוד שבועיים יומולדת ארצי שלי, תחגגי שוב בלעדי, אבל הקרם שאת אוהבת כבר בחבילה בדרך אלייך. צירפתי גם כובע חאקי עם שרוכים שהיה במבצע ותמונה משפחתית אחת שלנו מהמרפסת, שתוכלי לשים על המקרר. התמונה המצוינת שלך מהטיול השנתי באילת תלויה אצלי מהיום שהגענו לכאן..
היי שלום ארץ נהדרת! שמרי על עצמך מכל משמר! אוהבת.