שלומית דותן
שָׁלוֹם כִּתָּה אָלֶף
שָׁלוֹם כִּתָּה אָלֶף, אֲנִי כְּבָר בֵּן שֵׁשׁ,
קוֹרְאִים לִי אַלּוֹן, אֲנִי קְצָת מִתְרַגֵּשׁ,
כְּשֶׁיָּצָאתִי דֻּבִּי הַכֶּלֶב בָּכָה
אֲבָל כְּשֶׁאֶחְזֹר הוּא יִקְפֹּץ מִשִּׂמְחָה.
אֲנַחְנוּ בַּדֶּרֶךְ, בֵּית הַסֵּפֶר קָרוֹב,
צָרִיךְ רַק לָלֶכֶת עַד קְצֵה הָרְחוֹב,
אִמָּא וְאַבָּא הוֹלְכִים לְצִדִּי
כָּל אַחֵד מֵהֶם אוֹחֵז בְּיָדִי,
לָאִמָּא יֵשׁ מַסֵּכָה צִבְעוֹנִית
וּלְאַבָּא כְּחֻלָּה וְחָד פַּעֲמִית…
אֲנִי תַּלְמִיד בְּבֵית סֵפֶר עַכְשָׁו!
הַתִּיק הֶחָדָשׁ, הַיָּפֶה, עַל הַגַּב,
בְּתוֹכוֹ יֵשׁ סֶנְדְּוִיץ' טָעִים עִם מִמְרָח
וּמִיץ בְּבַקְבּוּק שֶׁסַּבָּא שָׁלַח,
דִּבַּרְנוּ בְּזוּם, הוּא שָׁלַח נְשִׁיקָה,
נְשִׁיקָה בַּמַּחְשֵׁב לִמְנִיעַת הַדְבָּקָה.
בַּתָּא הַצְּדָדִי יֵשׁ בַּקְבּוּק אַלְכּוֹגֵ'ל
וְצָרִיךְ לְהַקְפִּיד שֶׁהוּא לֹא נוֹזֵל,
חָשׁוּב לְחַטֵּא וְחָשׁוּב לְהִזָּהֵר
בַּכִּתָּה וְגַם בְּמִשְׂחָק בֶּחָצֵר.
הַמּוֹרָה דַּפְנָה צִלְצְלָה אֶתְמוֹל
רָצְתָה לִשְׁמֹעַ מִמֶּנִּי הַכֹּל,
בִּקְבוּצַת אָלֶף שָׁלוֹשׁ הִיא שָׁלְחָה
תְּמוּנָה שֶׁל עַצְמָהּ וְהוֹסִיפָה בְּרָכָה.
עוֹד מְעַט נִפָּגֵשׁ וַאֲנִי מְבֻלְבָּל
כִּי אֵיךְ אֵדַע שֶׁזּוֹ דַּפְנָה בִּכְלָל?
יֵשׁ הַרְבֵּה מוֹרוֹת, לְכֻלָּן מַסֵּכָה,
וְאֵיךְ תֵּדַע מִי הַמּוֹרָה שֶׁלְּךָ?
