בה פעמים תוך כדי סידור החפצים והבית, נהיה יותר מבולגן.
כן כן, מסדרים אבל נהיה יותר מבולגן.
כי לפני שנהיה מסודר, יהיה קודם יותר מבולגן. מה שנקרא,
הכי חשוך לפני עלות השחר.
מכירה את זה כשיש לך רעש בראש אז את הולכת לסדר את הבית?
או לנקות קצת…
זה בגלל שיש קשר בין סדר חיצוני ופנימי.
בין הבית שלך, לבין מה שקורה לך בפנים, בבית הפנימי.
אז מה שקורה הרבה פעמים כשעושים סדר יסודי שכזה,
זה שהבית פתאום מרגיש יותר מבולגן, אבל זה לא תמיד רק הבלאגן החיצוני שמתגלה.
הרבה פעמים כשמסדרים לעומק את הבית,
צפות ומתגלות גם כל מיני פינות מבולגנות של הלב, של הבפנים.
כי בעצם בסידור הבית לפי שיטת קונמארי,
מתחילים להקשיב ללב ולתת לו להוביל את הבחירה מה משמח ומה לא,
ולפני שהוא מספיק ממש לתפוס פיקוד,
עולים כל הפערים בין מה שאת רוצה לבין מה קורה עכשיו.
מה? חשבת שאת האישה היחידה שמרגישה
שאם היא לא תסדר, אף אחד לא יסדר את הבית?
איכשהו נדמה שהגבר והילדים פשוט לא מודעים לקיומו של הבלאגן.
וזה כל כך מתסכל, אפילו מכעיס.
תחושה כזו כאילו את עושה הכל ואף אחד לא רואה, אף אחד לא סופר,
ואז איך אפשר גם להתפלא שהם לא נותנים יד? הם לא רואים!
תאמיני לי, כל כך הרבה נשים מותשות כבר,
מהמרדף הזה אחרי הבית, המשימות, הכביסות, הכלים.
ואז מתחילה התחשבנות זוגית בראש שלך, בבית שלך:
* 'מעניין באמת כמה פעמים הוא שטף ת'כלים השבוע?'
* 'הוא לא רואה שגם השיש מלוכלך?'
* 'למה רק אני אחראית על הכביסות, ומה זאת אומרת אתה לא יודע?? תלמד!'
* ואיך אפשר בלי: 'כמה פעמים צריך לבקש עד שאתה עושה? '
אוחחח הפנקס הזה… רושמים ומשווים וחוזרים ובודקים,
ואף פעם אין שוויון.
מלחמת המינים בתוך הבית.
סיפרו לנו שמאז הפמיניזם יש שוויון. ושמלחמת המינים נגמרה ממזמן.
אבל אני אגלה לכם סוד,
אני רואה את מלחמת המינים בבתים של אנשים.
איך? כשמחלקים בין בני הזוג את האחריות על סידור החפצים 'של הבית'.
כלומר, חפצים שהם לא שלך ולא שלו – צריכים לקבל את המבוגר האחראי עליהם.
מישהו מכם צריך להגיד 'זה עלי':
כי באחריות מי בעצם המסמכים?
ומי מקבל החלטה סופית על הספרים שהם 'של הבית'?
ומי ממיין את המגבות? או את כלי הכתיבה?
האמת והדינמיקה המשפחתית הייחודית לכל בית נחשפת,
והאמת היא שברוב הבתים,
האישה לוקחת את האחריות על רוב החפצים.
שיחה כזו שבה פתאום האמת המשפחתית נרשמת ומתבצעת חלוקת אחריות,
יכולה להביא למלא תסכול.
או כעס!
לפעמים גם ויכוח או סערה בלב.
והנה הוא – הבלאגן הפנימי.
כי פתאום זה בחוץ,
כתוב על הצ'ק ליסטים של פיית קונמארי –
אי שוויון בינך לבינו.
מלחמת המינים בניכם.
בבית. החיצוני והפנימי.
ואם הסידור של הבית מציף את כל האי שוויון הזה שטושטש היטב, למה להיכנס לזה??
אולי עדיף אז לא לסדר. לא לפתוח את זה בכלל.
אני זוכרת שלקוחה אהובה שאלה אותי באמצע תהליך הסידור:
'למה אני אחראית על כל כך הרבה משפחות של חפצים?!
'איך יוצא שאני צריכה לסדר הרבה יותר שעות ממנו'?
ועניתי לה בפשטות:
תראי אהובה, זה המצב בתכלס.
אבל אם גם ככה רוב הבית עליך,
לפחות תנצלי את הזכות שיש לך לסדר ולארגן אותו בדיוק איך שאת רוצה.
את יכולה להפוך אותו מזולל אנרגיה שמשאיר אותך בתחושה של כפיות טובה,
לממלכה שלך!
ביתה של אישה – מבצרה.
כדי לעשות שלום,
צריך להפסיק להילחם.
להתכנס פנימה, להתמקד בעצמך ובאיך את רוצה לחיות ת'חיים.
אז בדרך כלל נבין שאנחנו לא רוצים לחיות במלחמה
גם אם זו מלחמה סמויה.
כשאת מוכנה לשאול את עצמך 'האם זה משמח אותי' לגבי כל מיני דברים,
ולהתחיל להקשיב ללב שלך,
את יכולה לעשות שלום.
שלום עם הלב שלך.
שלום עם הבית שלך.
שלום עם הנקבי והזכרי שבך.
שלום עם הסובבים אותך.
שלום בין המינים.
