העצב הזה
הוא משתלט, מתפשט,
כמו סרטן מטאפורי בכל נימי הגוף, בכל פינות החיים.
שישי בבוקר, כולם ממשיכים בשלהם, עולם כמנהגו נוהג, קניות וסידורים ובתי קפה.
בדיוק כמו אצלי, תרופות וזריקות ובחילות.
שלל תופעות לוואי יש לארסנל התרופות שלי, באף אחת מהן אין התוויה על עצב.
על העצב של החיים שנעצרו
על המעבר מעיסוק בחיות לעיסוק בחולי
על העצב מהפגיעה בילדים שלי
על העצב מהעול שאני על אישי ועל משפחתי.
שבקרוב אהפוך לחיית מחמד זקנה, בלי המחמד, משירת שיער, שרועה נטולת כוחות בפינות של הבית ואתכווץ מתחושת העומס שאני על הסובבים אותי.
כמה עצב יש בי ואין לי מה לעשות איתו פרט ללמהול בגשמי הברכה,
לשלב סערה בסערה,
לנסות לדלג בשלוליות בחן עילג
ולא להתבוסס בשלוליות של העצב.