כבר בפרומואים לתוכנית של רביב דרוקר ששודרה אתמול על ניסו שחם ידעתי שאני אצפה בה.
לא מכירה את ניסו, לא את ורדה אשתו וגם לא עד הסוף בקיאה בפרטי המקרה, האשמות והפרטים.
ובכל זאת…
היה לי מאד קשה לראות את התחקיר והראיונות ובכל זאת לא זזתי מהמסך לשניה.
ראיתי שם בבולד בולט את המוסר הכפול של כל מי שהשתתף בתוכנית. מהשוטר הבכיר – גיבור התחקיר, שחקני המשנה – השוטרות הזוטרות, החוקרים, עורכי הדין, שאר המפקדים והדרג הבכיר במשטרה וכמובן אשת השוטר – גיבורת הטלנבולה שהיא בעצמה אישיות בכירה במשטרה. שמעתי את הדיבור ואת הוידוי הכנה של ניסו בצורך הטבעי שלו בריגושים (זה לוקח לו רק כמה דקות של הסתמסויות כל יום, זה ממש לא על חשבון העבודה, אולי רק על חשבון המשפחה וגם זה לא בטוח כי הוא הסתיר את זה מורדה ממש מעולה. הוא נדפק בסוף רק כי אנשים אחרים בסביבה שלו היו "רעים וארורים").
התבוננתי בסקרנות בילדים הגדולים שלו ניצבים ליד אבא שלהם בטבעיות שנראתה לי משונה ושאלתי את עצמי מה יהיה מודל הזוגיות העתידי שלהם.
כשורדה דיברה מצאתי את עצמי מתבוננת בתווי הפנים והקמטים החרושים יותר ממה שהקשבתי למילים שאמרה. איכשהו הקמטים שלה שידרו לי יותר אמת ואותנטיות מהמילים המכובסות האלו על אהבה וחברות. הרגשתי שהיא אשה שהיא גם "הרואית" ו"גדולה"בצעד הברור בו נקטה בכך שהיא נשארה איתו על אף ולמרות, אבל אולי היא גם מרגישה לפעמים "קטנה", "מרצה" ו"מוותרת". ואולי התשובה נמצאת אצלה בשורה התחתונה של מה היא מרוויחה ומה מאבדת. ראיתי שם את האמת הקשה שמבצבצת מכל פינה וגם את הצורך הטבעי של כולם לשקר כל הזמן, להסתיר ולגונן. קיבלתי שוב בחילה מיצר המציצנות והרצון של החוקרים והשוטרים להכנס ולראות לכולם מה היה שם מעל ובעיקר מתחת לתחתונים ולהתעסק באורגזמות של הנחקרים שזה ממש לא קשור אבל כנראה מאד מעניין. הזכרתי לעצמי שזה נורמלי וזה טיבעו של האדם ותכל'ס זה באמת מעניין. אתמול שוב קפצו לי סימני השאלה המפחידים האלו סביב מוסד הנישואים והשחיקה הטבעית של קשרים זוגיים והאם אפשר להשאר נאמנים גם כשסביב יש כל כך הרבה פיתויים. שאלתי את עצמי גם מהי ואם יש בכלל מידת אחריות שא-נשים לוקחים על המעשים שלהם. עד כמה א-נשים עושים ולוקחים לעצמם מבלי להבין שהם פוגעים באחרים. עד כמה אפשרי שיהיה טוב בלי שהקרובים אלינו ייפגעו.
נזכרתי שוב עד כמה הצורך במין ויצר ואגו מנהלים אותנו ואת העולם.
הלכתי לישון עם הבחילה שלי מפעם ועם מועקה גדולה בלב.
זה עוד לא עבר לי.
לפעמים אני מצטערת שאוכל הוא כבר לא נחמה בשבילי. מזל שתמיד יש ים.
