הגיגי לפרשת השבוע ״פנחס״ :
אחד הדברים הזכורים לי מחווייתי כסטודנטית להוראה, הוא הגישה של ההוראה המתקנת, על פיה כשמורה מקשיב לתשובה של תלמיד, עליו להימנע מהדחף הראשוני לציינן אותה כנכונה/ לא נכונה, מדויקת/לא מדויקת, אלא לנסות להתחקות אחר ההיגיון הפנימי שלה, לנסות להבין אותה מתוך עולמו הפנימי של התלמיד, ובתגובה להיאחז קודם כל ב"עוגן" נכון בתשובה, לפני שמציע תיקון.
היום יש שיכנו זאת –למצוא נקודות אור בכל דבר.
בשפת הקבלה זה נקרא "להעלות ניצוצות" מהחלקים הנפולים (למצוא את האור בתוך החושך).
זה מהדהד לי בקוראי את פרשת פנחס.
הנרטיב של הפרשה מתחיל למעשה בסיום הפרשה הקודמת: פנחס הכהן משפד בכידונו את זמרי בן סלוא נשיא אב משבט שמעון ואת כזבי בת צור ראש אומות בית אב מדיין (שניהם אנשים רמי מעלה) כשהם מבצעים אקט מיני פולחני באוהל מועד.
השאלות שמתעוררות בי הן:
מדוע משה ואהרון, המנהיגים, לא נוקטים עמדה נוכח המעשה מלבד לבכות "והמה בוכים פתח אוהל מועד"?
מדוע פנחס מתוגמל על ידי ה' על מעשה הקנאות הדתית שלו? "הנני נותן לו את בריתי שלום והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם".
הפרשה מביאה שני מצבים שונים בהם אנשים מבקשים ליצור שינוי מהותי בדפוס קיים:
זמרי בן סלוא מבקש לערוך טרנספורמציה בדרך שבה ישראל עובדים את ה' ובצורה מתריסה למדי מנסה "לקבוע עובדה" ולשמש מודל חיקוי לאחרים, בחקותו צורת פולחן מיני מדייני בתוך אוהל מועד.
בנות צלופחד מנסות ואף מצליחות להביא לטרנספורמציה בענייני ירושה: עד כה רק הבנים ירשו את נחלת האב והן מבקשות שתינתן להן, כנשים, האפשרות לרשת נחלת אביהן ושלא תקופחנה. הן מביאות את העניין בפני משה, אשר מביא את עניינן לפני ה' ומשנה למענן את החוק.
אילו זמרי בן סלוא היה מביא את בקשתו לפני משה, האם דברים יכלו להסתיים אחרת?
הרב אלישע וולפין הסב את תשומת ליבנו הבוקר שמשה היה אדם כוחני ומיהר להשתמש בידיים לפני שהשתמש בלשונו: הכה את המצרי, כיסח את הצורה לרועים שהתנכלו לבנות מדיין, שיבר את לוחות הברית, והכה בסלע במקום לדבר אתו כמצוות ה'. ועל האחרון גם נענש בחומרה ונמנעה ממנו הזכות להגיע אל הארץ המובטחת. אולי זה היה אמור להיות התיקון שלו, להשתמש בכוח הבורא של הדיבור, ולברוא מים מן הסלע (פרשנות הרמב"ם) אך, דפוס ההתנהגות האוטומטי שלו התגבר, והוא הכה הסלע, והפסיד את שני העולמות..
אולי בגלל זה הוא בוכה נוכח אוהל מועד?
הוא כבר יודע שבגלל שהכה בסלע הוא עומד להיאסף אל אבותיו, להיות מנוע מלהיכנס אל הארץ המובטחת, וכשהוא רואה את זמרי נכנס עם כזבי אל אוהל מועד, אולי עולה בו שוב הדחף להכות אלא שהפעם , למוד ניסיונו המר, הוא בוחר שלא לעשות זאת ולהשתמש בכוח ידיו? הוא בוחר באיפוק שעולה לו במאמץ ובדמעות? הוא חושב שאם יצליח הפעם לרסן את האש שבו הוא יפייס את ה'?
ואולי משה ידע משהו שפנחס לא ידע?
הרבי מאישביץ בספרו "מי השילוח" מציע שהקשר הנשמתי העמוק שהיה בין זמרי וכזבי היה הסיבה שבגללה אהרון ומשה לא פעלו נגד אותו זיווג. הם ראו את הטרגדיה הנשמתית ארוכת הטווח הזו ולא ידעו כיצד להגיב עליה ועל כן בכו. רק פנחס, שלפי האישביצר היה נער פזיז שאינו מבין דברים לעומקם, היה מסוגל לנהוג בקנאות כזאת. דרכה של הקנאות הדתית שהיא מאופיינת הרבה פעמים על ידי אנשים שאינם רואים לעומק המציאות רבת הפנים. (הרחבה על נושא התיקון הנשמתי של לילית אפשר לקרוא בספרו של אוהד אזרחי "מי מפחד מלילית").
ואלוהים מתגמל את פנחס, שלא כשמו -אינו חס, בברית שלום.
אולי כי מה שהכי חסר בפנימיות שלו, זה שלום?
אני מברכת את כולנו שנדע בזמן אמת לפעול מתוך בחירה מודעת ולא מתוך תגובה של הטייס אוטומטי שלנו.
שנשכיל להמנע מקנאות דתית או אחרת, נזכה לראות את ריבוי הפנים של המציאות, ונזכור תמיד לשאול את עצמנו, גם מול יריבנו, מה נכון ב"תשובה" שלו? אולי יש שם איזו נקודת אור שאני כרגע לא רואה?
ועל כל מה שבי שעלול למנוע זאת- סלח לי, אוהבת אותך, תודה.
#פרשתהשבועמהיבטפסיכורוחני