התחלתי לכתוב את הפוסט הזה בדיוק לפני שבוע, ביום שישי, הספקתי לכתוב שורות בודדות ונכנעתי לענייני היום יום. וכך נולד לו פוסט בהמשכים:
יום שישי לפני שבוע:
"משהו קוסמי קורה באוויר" אותתה לנו היום ב whatsApp אחת הבנות, חברה בקבוצת הבנות המופלאה שלנו.
בחיי חשבתי לעצמי, זו לא רק אני שהרגשתי בזה. מאז הבוקר אני מהרהרת, מזג אוויר חדש ומיוחד מגיע לו אחרי קיץ מיוזע, שמש וגשם, גשם ושמש, העצים נזכרים שזמן שלכת עכשיו ושוטפים את הארץ בצבעים, קשת בענן, רוח נעימה מלטפת.
מזג אוויר מזכך, גשם ראשון, נקי, שוטף איתו את הכול, את האבק, את הלכלוך, את הדכדוך. או שאולי הוא מגביר אותו את הדכדוך?…
אני נוהגת. איילון. ריק. מקבל את פניי עם שמים בצבעים שרק הטבע יכול לייצר. לנהוג ביום שישי בבוקר כשברקע קולה החודר של אדל בהופעה חיה, מתמזגת לה במקצב אחיד ללחן הטיפות הדופקות על חלוני, זה בילוי בכלל לא רע. תנסו פעם.
אני חושבת על החברות הרווקות (ויש לי גם כבר כמה גרושות) שלי, מה הן מרגישות כשמגיע לו הגשם הראשון, האם את אותה תחושת בדידות, מועקה ורצון עז למצוא אותו כבר, את זה שיהיה שם לחבק אותן מכורבלים תחת הפוך, מתמסרים לגשם?, אני חושבת על המנקה מדרום סודן שעובדת בבית הספר של ביתי, זו שבכל יום נוסעת מתל אביב, מחליפה שלושה אוטובוסים ועוד קילומטרים אינסופיים ברגל, בכדי לנקות בית ספר אי שם, מתעלמת בקיץ מהחום, היא תתעלם גם בחורף מהקור, שינויי מזג האוויר, מה הם מביאים אותה לחשוב?, אני חושבת על מי שיכולה להרשות לעצמה לקום וללכת לרוץ היום, בחוץ, לתת לאוויר הנקי, לרוח, לטיפות המלטפות לחדור את הקושי ולגרום לעונג הזה שיש בריצה ואני מתפללת שאוכל ביום מן הימים לחזור מפציעת הגב הטורדנית הזו ולרוץ איתן.
כעבור כמעט שבוע:
גדעון עמיחי, חבר שלי בפייסבוק (טוב אני מודה, זו אני שבכלל ביקשתי להיות חברה שלו…), למרות שאיננו מכירים, הוא מדהים אותי במילותיו. השבוע הוא תיאר באופן כל כך מוחשי ופיוטי את חוויות סנדי, הסופה שבאה כאילו להזכיר לכולנו שאנחנו ברי חלוף, קטנים ולא עמידים בפני איתני הטבע, אותו הטבע שלא מעניינות אותו מערכות בחירות דרמטיות, מערכי טיסות מורכבים, מערכות יחסים…. גדעון עמיחי תיאר את סנדי בזמן אמת, מבלי להזכיר אפילו פעם אחת את המילה פחד, כאשר הוא חווה אותה מהקומה ה 30 בבניין רב קומות בניו יורק. קראתי בשקיקה את תיאוריו ויכולתי לחוש את הפחד, האם הוא ממש אחז בו תהיתי לעצמי?, איזו גבורה זו להיות מסוגל לכתוב מילים בכזו תבונה כשבחוץ משתוללת לה סנדי חסרת הרסן ואיזה מזל שיש גדעון עמיחי בפייסבוק, מה שמזכיר לי מידי פעם שבכל זאת שווה לפתוח את הדבר הכחול והדי משמים הזה רוב הזמן…
סנדי שם ואני נזכרת במזג האוויר הקוסמי המופלא שחוויתי רק שבוע קודם לכן והודיתי לאלוהים שלי שסנדי שם ולא כאן.
שינויים במזג האוויר הביאו אותי לחשוב. זה זמן נפלא לחשוב. תנסו את זה פעם. זמן לתובנות.
באהבה,
אני
