קצת קשה לומר את זה אבל אם תמשיכו לקרוא, תבינו.
אני שונאת את יום הזיכרון. שונאת את היום הזה. לא יודעת להכיל אותו ולא יודעת להתמודד איתו.
תמיד כשמגיע יום הזיכרון, אני מגיעה למצב הילדותי של "לא רוצה". לא רוצה שיהיה את היום הזה.
הלוואי ולא היה אותו ולא היה צריך אותו.
הלוואי ולא היו נהרגים כאן חיילים.
כן, אני יודעת שזה חלק מהעניין וככה זה במלחמות. אני יודעת שאנשים נהרגים.
אבל זה כואב. כואב מדי. (לא מכירה אף אחד באופן אישי ובכל זאת, כאילו מכירה את כולם).
שונאת את הסמיכות שלו ליום העצמאות.
בכל שנה מחדש אני נזכרת שבבגרות בספרות נדרשנו לחבר חיבור של בעד ונגד נושא כלשהו. אני בחרתי בנושא של "בעד ונגד הסמיכות של יום הזיכרון ליום העצמאות".
בעד – לולא החיילים שנלחמו בחירוף נפשם, לא היתה לנו עצמאות.
נגד – כי יום העצמאות הוא חג. הוא יום שמח. המעבר בחג בין העצב לשמחה הוא בלתי אפשרי בעיניי.
מה גם שרבים מתחילים את ההיערכות לחג יום קודם – כלומר ביום הזיכרון (בלית ברירה) ואז נותר מצב הזוי שחלק מהעם בבית העלמין והחלק השני בסופר.
מבחינתי, הלוואי שהיו מפרידים בינהם. משאירים אותם בסמיכות אחד לשני אבל עם יום או יומיים רווח. ככה שהזיכרון יהיה זיכרון והעצמאות תהיה עצמאות.
הלוואי שביום מן הימים, יום הזיכרון יהיה היום הזה שבו זוכרים נופלים שנפלו לפני עשרות שנים מבלי שיתווספו אליהם בכל שנה עשרות של חיילים (ואזרחים).
בתור אם לשני בנים קטנים, גם אני מקווה שכשהם יגיעו לגיל המתאים, הצבא יהיה רק ליתר בטחון, אם בכלל, ובוודאי לא מה שהוא היום.
מה השורה התחתונה – אין. לא תמיד צריכה להיות.
יהיה זיכרם של כל הנופלים ברוך.
תודה לכל הנלחמים שבזכותם קיימת מדינתנו (פוליטיקה בצד. לפחות היום).
