אז זה הולך ככה. יש לי חברה. החברה הכי טובה. אוהבת אותה אהבת נפש. עשינו כברת דרך, היא ואני, והחברות שלנו עמדה בגבורה בכל מבחני החיים. היא אחותי. עולם חדש וטוב אני אתן לה, בכל רגע נתון, ככל שאוכל. ויש דבר אחד שמעיב על הקשר: הזוגיות שהיא בוחרת להישאר בה.
אפשר לומר שהקלישאה "אהבה עיוורת" הכי מוכיחה את עצמה כאן. תוסיפו לזה גם את צמד המילים "התשוקה חירשת", והרי לכם שני שליש הלן קלר של פרק ב'. היא מאוהבת כמו בת 16 וחווה את הסקס הכי טוב שהיה לה אי פעם. על זה אני הכי מפרגנת בעולם, בכל ליבי, במיוחד כי מגיע שלב בחיים שאנחנו כל כך רוצות את זה ולא תמיד זה זמין במערכת היחסים. אבל די מההתחלה היה ברור שהאיש לא בשבילה, ושהקשר אובססיבי ומזיק.
הם כבר שלוש שנים יחד, מתוכן שנה של ניסיון לגור ביחד שעלתה בתוהו, איזה שש-שבע פרידות וחזרות לסירוגין ודרמות כל שני וחמישי. וככה זה נראה מהזווית שלי: כשהיא איתו, העולם שלה סובב סביבו והיא מאבדת את עצמה בתוך הקשר. לא עושה עם עצמה כלום חוץ מלהיות איתו, לרצות להיות איתו, לרצות לרצות אותו, לצפות ממנו, לריב איתו, להתאכזב ממנו, להרגיש לא בטוחה איתו, להיפגע ממנו, פעם אחר פעם. כשהיא נפרדת ממנו, היא עוברת תקופה ארוכה של קושי בלתי נסבל, שאחריו היא מתאוששת ומתחילה לחזור לעצמה, לעוצמתה, לעצמיותה ולעצמאותה. ואז הוא מגיע עם מילים יפות והבטחות, והיא חוזרת אליו מתוך תחושה שראתה את האור או משהו, וחוזר חלילה. ואני שם, מלווה אותה בכל השלבים והרגעים, מנסה הכי בעולם לא להיות שיפוטית אבל לפעמים מרגישה שזה חזק ממני.
בכל פעם מחדש אותו סנריו: "נפרדנו, שחררתי אותו, אני יוצאת לדרך חדשה, אני חוזרת לעצמי, לא אחזור אליו יותר, אני יודעת שהוא לא טוב לי". אלה משפטי הפרידה (שאחרי תקופת האבל). אח"כ באים כל ה: "חזרנו. אני זורמת עם החיים. אני נותנת לזה להיות. אני אוהבת אותו. יש בינינו חיבור מדהים. הוא משתדל הפעם. אלה החיים. אני חיה". וברגעים האלה כל מה שאני רוצה הוא לתת לה בוקס באף וניעור הגון ויותר מכל לעשות לה ניתוח לייזר בכפייה, שתראה סוף סוף את האמת שהיא מסרבת לראות. כל מה שהיא מכסה עם משפטי הרוחניות בגרוש שלה. באותם רגעים אני שונאת אותה. ואז אני גם שונאת את עצמי על כל מה שאני מרגישה.
אין לי שום דבר אישי נגד האיש שהיא אוהבת. יש לי המון נגד הקשר בינו לבין החברה שלי, קשר אובססיבי, חולה, עם גוונים של התעללות רגשית. פעם לפני הרבה שנים, היתה לי אהבה כזאת. הייתי צעירה, והוא היה כל עולמי. שמתי את כל החיים שלי על הולד, לא הייתי מספיק ערה לזה ולקח לי הרבה מאוד שנים להבין עד כמה הוא לא טוב בשבילי. ההורים שלי מאוד התנגדו לקשר, לא קיבלו אותו ואותנו ועשו הרבה מניפולציות שעשו יותר נזק מתועלת. אולי בגלל זה לקח כל כך הרבה זמן עד שהבנתי את הדברים בעצמי. לכן אני עושה מאמץ גדול לא ללכת למקומות האלה עם החברה שלי.
אמרתי לה בכמה הזדמנויות את ההשגות שלי. אחרי שבשלב כלשהו היא ביקשה ממני קבלה אבסולוטית של כל החלטה שלה, התחלתי לשתוק. לא היה לי נוח עם השתיקה, אבל הבנתי שהיא כל כך לא בעניין של האמת, ואין לי כל דרך לשמור עליה מהשקר.
הבעיה היא שיכולת ההכלה שלי הולכת ונגמרת, והכעס שלי הולך ומקבל חיים משל עצמו. כועסת עליה, על העיוורון והחולשה שלה, וכועסת על עצמי שאני לא יכולה לקבל את הדברים כפי שהם.
לפני כמה ימים, אחרי פרידה נוספת, היא הודיעה לי שהם חזרו. מצדה, היא מצפה שאתמוך ואבין. אני רוצה לתת לה את זה, כל כך רוצה, אבל לא מסוגלת, ובסוף גם יוצאת שקרנית. כי אני מאופקת בתגובה שלי, לא אותנטית, לא שמה לה מראה מול הפנים ולא אומרת את מה שאני באמת חושבת ומרגישה, מתוך ידיעה ברורה שהיא לא באמת רוצה לשמוע. ואז גם אני מרגישה הלן קלר בעצמי.
מרגישה שצריכה לקחת כמה צעדים אחורה. הפער בין הרצון לשמור עליה והצורך לזייף את התגובות שלי – מתנגש עם הצורך הבסיסי לשמור על עצמי, שואב ממני אנרגיה, ומרגיש לפעמים גם הוא כמו סוג של אובססיה שלא נכון לי להישאר בה. לא מסוגלת יותר לשקר: לא לה, ולא לעצמי. מרגישה חראית גדולה שאני לא יכולה להבליג ולהחליק. יודעת שהיא תיפגע. יודעת שאתגעגע.
[youtube WNKNhkEBXQ0 nolink]
