חן ליברמן היקרה, אני מברכת אותך על סדרת הכתבות "שוברות שתיקה" , סדרה שכל איש ואישה, כל נער ונערה חייבים לראות!
אנחנו בתקופה שהכל צף מכל הכיוונים, בתקופה שכל אחד ואחת יכולים לכתוב מה שבא להם על מי שבא להם ולקבל חשיפה ולהשפיע על התודעה, אני חושבת שגם אם יש בזה טעם נפגם זה לטובה, זה כוח החשיפה המשמעותי ביותר שיש לאזרח או לאזרחית הקטנים.
מה שמקומם אותי לאורך כל התקופה זה שלא פעם נתקלתי בדיונים בפאנלים בערוצים הגדולים, אנשי תקשורת מתגאים ומספרים "זה היה ידוע…" שם בתקשורת יודעים מלא דברים ושותקים, למה ? אין לי תשובה טובה, אבל זה מקומם, גם בסיפור של קצב המשפט הזה נאמר אין ספור פעמים, כולם ישבו מנגד ושתקו.
אני מוצאת שזה החטא הגדול והנורא מכל, מבחינתי כל השותקים למינהם הם שתקנים מתחסדים, הם אותם אנשים שיקחו לסרט שלהם שחקן גדול ולא אכפת להם שיש לו שם של מפעיל כוח ומרות על כמה מקולגות שלו, או אלו ששתוקים בנוגע למפקד ההוא שהוא אלוף האלופים על שהציל אותנו בקרב ההוא, או על כבוד השר או על האבא הנוראי שמטריד את ביתו ואישתו לא מאמינה לביתה המסכנה והדוגמאות לא נגמרות, פה אנחנו נופלים כחברה, בשתיקה שלנו, לאורך כל ההיסטוריה שתקו, לנשים לא היה קול, או יותר נכון לא הותר להשמעה, נשים יצאו ונלחמו על החופש לפני פחות ממאה שנה , מאז הפמינזם התפתח אך לשנות תודעת ציבור שלמה לוקח הרבה יותר זמן.
פעם חשבתי שאני בין הבודדות בעולם שעברו ניצול מיני, כל גיל ההתבגרות שלי הדחקתי את זה לא האמנתי לעצמי שקרה לי מה שקרה לי, אני לא הולכת לחשוף פה את סיפורי האישי, אני עברתי תהליך אחר, תהליך של טיפולים פרטיים כדי לנקות את הפצעים ותחושות הגועל שבמשך שנים סחבתי בתוכי, פתרתי את זה בדרך כמו "צדק מאחה" ואני שלמה עם התהליך שעברתי, חלק מהריפוי שלי היה לא להגיע למשטרה ולהגיש תלונה, אלא להשיג שלום בתוכי ושלום עם מי שהייתי צריכה להסתכל לו בעיניים ולומר את הדברים הקשים. אני חושבת שהכתבה חושפת בפני הצופים את האמת בלי להתנצל, אין לנו על מה להתנצל, אנחנו לא אשמות.
במשך שנים שמעתי נשים אומרות משפטים כמו (מהדור שלפני) את האמירות, " זה היה מקובל" או " קורה אצל כולם" או " שטויות מי לא עוברת" .
תמיד הייתי בשוק לנוכח האמירות הללו מצד נשים, לקח לי זמן להבין שככה הן חונכו או יותר נכון שכך היה מקובל, "שאין מה להתעסק בזה, שמי שמזמינה את זה זה מגיעה לה" ועוד אמירות קשות.
יצא לי לפגוש המון נשים כחלק מעבודתי כמרצה וכמאמנת אישית, נשים מספרות לי את סיפורן והכי קשה לי לקבל ( ביני לבין עצמי) אמהות שלא מוכנות להאמין לבנות שלהן.
הכי קשה זה שלא מאמינים לך, זה נורא, הכתבה מביאה נשים מכל הסוגים, הפרק עסק בנושא הכואב האם להגיש תלנוה במשטרה, אני יכולה להגיד לכם שאף אחת לא רוצה להגיע למשטרה ויש שם בחוץ גברים שמנצלים את זה, הרבה יותר מנשים שמשתמשות בכוח שלהן ומוציאות סיפור חשיפה בפייס, אם יש נשים שמגישות תלונת שווא דינן להעינש. אך רוב רובן של המתלוננות חוו ועבורו טראומה, קשת סוגי ההטרדה, הניצול והאינוס היא רחבה ועם השנים השכלתי להבין שעבור אחת הטרדה מילולית יכולה לגרום לעוגמת נפש קשה ועבור אחרת ממש לא, הכל יחסי וסובייקטיבי אבל דבר אחד לא! הטוב שבכל מה שקורה שהגבול מתחדד, בדור שלנו כבר לא מוכנות לשתוק, כבר לא מוכנות לשבת בשקט וגם לא מוכנות להרגיש יותר בושה, ותכלס אין לנו על מה.
אז הכתבה חושפת את זה שאין תשובה חד משמעית אם לגשת להתלונן במשטרה או לא, כל אחת ומה שנכון לה.
הלוואי שבבתי משפט לא יאמרו מילים על מתלוננת שהייתה בת 9 בזמן שאבא שלה החל להתעסק איתה " היא פיתתה אותו"
הלוואי שאמירות כאלו יצאו מהחוק, איך ילדה בת 9 יכולה לפתות?
הלוואי שאמהות ואבות יחנכו את ילדיהם לא לנצל ולא להשליט מרות על אף אחד ואחת ויסבירו להם שעד שלא מקבלים כן מלא לא עושים כלום.
הלוואי שיותר גברים יספרו גם על הטראומות שלהם, שגם הם לא יביישו יותר.
הלוואי שאחרי שהכל ייגמר, הגבולות יהיו ברורים ורומנטיקה תשוב לרחובות.
אני שמחה שיש גברים שלא מנצלים את כוחם ולא חוצים גבולות לא באמירה ולא במעשה, גברים שכן מכבדים את עצמם ואת מי שנמצאת מולם על אף אם היא צעירה מהם, חלשה מהם, תלושה מהם, תחת מרותם או סתם אם הם חושקים בה והם פשוט יודעים גבול מהו.
הלוואי ושכל השתקנים ייצאו מהחורים ולא ישתפו פעולה עם עוולות ומעשים מגונים הפוגעים בפרטים ובכלל.
אני גאה בכל המרואיינות, אתן נשים חזקות, בכל הנשים שניגשות להתלונן על (הבוסים) גברים בעמדות כוח שמובן לכולם שהם מנצלים את כוחם ומטילים אימה על בנות מרותם.
מעריצה כל מי שעומדת מול אותם עורכי דין (רעים) שמנסים להוציא את המתלוננת כשקרנית ואומרים עליהן דברים נוראים ומבקשים מהן לשחזר רגעים קשים שהן במשך שנים ניסו לשכוח ולהעלים מהמוח ומהגוף ומהנפש שלהן.
אני ממליצה לכולם לראות את סידרת הכתבות של חן בחדשות ערוץ 10, היא מגישה את זה כל כך נקי ונטול סטיגמות ורגישה, היא עושה פה עבודה טובה, שוברת את חומת הבושה בחן ואומץ רב, אז תודה לך.
מתוך השיח הציבורי, עוד אמירה שמקוממת אותי היא (השאלה), "איפה היית כל השנים?" , אז כל השנים היא שתקה כי היא ידעה שלא שווה לה לדבר, שיש סיכוי גדול שלא יאמינו לה, שהיא תשמע הערות נבזיות, שיחקרו אותה על כל פרט ופרט, שינסו להוציא אותה כאחת שרצתה את זה, כמי שתיחקר ותיאלץ להיזכר שוב ושוב ברגעים שהיא מנסה שנים לשכוח, בעיקר כי החברה שתקה, בעיקר כי החברה נתנה לזה לגיטימציה, בעיקר כי החברה גרמה לה להרגיש בושה, שאם היא עברה משהו כזה ודאי היא אשמה.
אז זהו שלא, נגמרו הימים וכנראה שאי אפשר יהיה להחזיר את השתיקה לארון.
אם עברת משהו כזה, את לא לבד, המון נשים עברו או עוברות, אם משהו במשפחה / בוס מטריד אותך תפני לקבל עזרה מקצועית ממרכזי סיוע, אפילו רק שיקישבו לך, אפילו רק תשמעי מהן זכויותייך, את לא אשמה ויש לך זכות לחיות טוב.
ולכל הנשים הפורצות דרך, לכל הנשים שהועלו על המוקד בשל אומץ ליבן, לכל הנשים הלוחמות, לכל הנשים שהמציאו את הפמיניזם, ( למרות שעייפנו ממלחמות ולמרות שאנחנו צריכות גם לגדל וגם לחתל, גם לוותר, גם לפרנס, גם וגם עדיין הרבה יותר טוב לנו מלפני 100 שנה) לכל הנשים שהקימו מרכזי סיוע ועמותות, לכל הנשים שחושפות את סיפורן הכואב והכל כך אישי, תודה לכן אתן אמיצות חזקות ועוזרות לאחיותכן.
תודה.