יושבים בבית בערב, חלק משחקים, חלק רואים טלויזיה, ילד אחד בדיונים איתי לגבי מקלחת. האיש שלי עוד בדרך חזרה מהעבודה.
ואז רעד קל בחלונות.
הוא באמת היה קל, הילדים לא הרגישו ולא שאלו (ותאמינו לי שהם שואלים על כל טריקת דלת מבית שכן) אבל אני כבר ידעתי שיש משהו. את הילד פטרתי ממקלחת עד שאבא יבוא (שמא… אולי… ואיך בעשר שניות אוציא אחד מהמקלחת וגם אזרז את השאר לממ"ד?).
מתכתבת עם האיש שלי, כותבת שמקווה שזה היה סתם. שאני עוד מתכננת על לק ג'ל הערב אחרי שהוא יחזור.
אחרי עשר דקות הודעה ממנו "אולי עדיף שתדחי, שוב נפצע חייל, שוב אנחנו תוקפים" והמשמעות היא ששוב צפוי לו לילה שצבוע בצבעי אדום ולבן, שלא בא לו להישאר לבד עם הילדים בתוך זה, שהמניקוריסטית שלי בקיבוץ שיש בו יותר אזעקות, אז עדיף לא הערב.
יש לכם מושג איך חיים ככה, ביום יום, כבר חודשים?
איך כל פעם שאנחנו בגן שעשועים אני מצליחה לא לחשוב על זה, אבל כל הליכה חזרה הביתה, כשחלק מהילדים כבר אי שם קדימה וחלק הולכים לאט לאט אני חוששת מה יקרה אם דווקא עכשיו כשאנחנו מפוזרים יגיע הצבע האדום? איך הילדה שלי מסרבת לחזור לחדר שלה ולמיטה שלה ומבקשת לישון בממ"ד עם שלושת האחים שלה? איך זה ללכת לישון בגוף שכולו מתוח ובראש שכבר מדמיין את הריצה החפוזה?
זה לא שאין לנו חוסן. זה שהתייאשנו מהממשלה שלנו. זו שמשתיקה את השריפות. זו שהתעלמה מהן מעל חודשיים. זו שלא מייצרת לנו שום תקווה. זו שמורה על תקיפות רק כשנפגע חייל. כאילו חיילים לא נמצאים שם בדיוק כדי להגן על ילדיי. המשוואה הנוכחית היא שכל ירי על חייל פירושו סבל לאנשי הנגב המערבי. אבסורד שלא ייאמן.
מיצינו. כבר היינו במצב הזה כ"כ הרבה פעמים בעבר. הגיע הזמן להתקדם למשהו אחר. לרגיעה אמיתית (ולא, אחרי צוק איתן לא היתה פה רגיעה אמיתית לכמה שנים בניגוד למה שמוכרים לכם בתקשורת. אבל הכל היה בעוצמה נמוכה, ועכשיו הכל בפול-ווליום).
כל כך הרבה זמן שתקתי פה, אולי פשוט מתוך תחושת חוסר אונים שאי פעם הממשלה שלי תבין שהיא אחראית גם על ילדיי.
