קראו לו איתי.
היינו חברים ממש טובים פעם. הוא בכלל היה חבר של אסף מהצבא, ובתקופת הלימודים, כשהוא גר איתנו באותה שכונה בבאר שבע, עיר האורות, היינו לו בית והוא היה לנו חבר אמת. כזה חבר, שדאג לבקר אותי בחצות במעבדה כשאסף היה במילואים והביא לי ארוחה על מנת שלא ארעב בלילה הלא מתוכנן שהיה לי שם.
איתי, שבערב פסח לפני כמה שנים נפגע אנושות מרכב בעודו רוכב על אופניים ושכב בין חיים למוות ימים ארוכים בטיפול נמרץ רמב"ם. הוא, שהיה מחובר בברגים מבפנים ומבחוץ ועשה ניתוחים על ניתוחים. שלא יכל לזוז ונזקק להשגחה וסיוע סביב השעון, הוא שניצח וחזר לחיות ולרכוב, הוא שלא נפל למרה שחורה ורק נלחם לחזור לעצמו.
האיש המיוחד הזה, אחרי שנים שלא היינו בקשר הזדחל לחלומי הלילה ואינני זוכרת דבר מהתפקיד שגילם שם.
אני רוצה להאמין שהדמות שלו באה לתת לי חוזק, להראות לי שהכל אפשרי, שגם שברי אדם יכולים להתגבש חזרה למה שהיה לפני.
אני כותבת את הפוסט אחרי שעה של בכי. דווקא כדי להזכיר לעצמי איך קמתי הבוקר ולא איך התפתחה שארית היום.
ברגעים האלו אני מרגישה שבר אדם.
שמבחוץ אולי זה לא ניכר, ואולי גם לא דרך המסרים האמיצים והמעודדים בבלוג, אבל בפנים יש סדקים ושברים קטנים, שרק אני מרגישה, שכואבים לי בשינויים במזג האויר או בשינויי מזג בכלל.
ואני שואלת את עצמי איך אוספים את עצמך אחרי תאונה כזו, שאין בה אשמים, שאין בה תכלית, יש בה רק נפגעים ורצון אבוד לשוב למה שהיה לפני.