רסיסים מתוכי נשפכים, מתפזרים כהילה מדממת סביבי. אני שוכבת. שוקעת בתוך הרצפה. היא יושבת על הכסא מולי. קפואה, מחושבת, מתאמצת שלא ליפול. שלא ליפול לתהום שאני בתוכה. שתי נשים בחדר, רחוקות מעצמן ואחת מהשנייה. נגמרה השבעה. החיים של אחרים חזרו למסלול. היא נאחזת חזק בכסא הפסיכולוגית, בידיות המבוהלות של מבצרה, נזהרת לא לרדת לרצפה, ששבריי לא יסדקו את עורה. אני מוטלת לפניה, מתבוססת בדמעותיי, בתחינתי למגע עם הילדות שלי, עם המוות.
את צריכה פסיכולוג גבר, משהו לוחש לי בפנים. אותו משהו שלחש לי רגע קודם להיכנס להריון. משהו שיודע משהו שאני לא יודעת ולא מבינה ואפילו לא רוצה עכשיו לדעת. משהו שיש לו תשובה לשאלה שאני אפילו לא מצליחה לשאול. הפסיכולוגית מתחלפת בפסיכולוג. אני לא מאמינה בכלום יותר, אני מנסה להגיד לו, לפסיכולוג, לא רוצה כלום, אין לי במה להיאחז, אין שום דבר בתוכי. אין עבר הווה עתיד. אין כלום. לא נשאר בי כלום. פגישה אחרי פגישה אני נאנקת מכאב, מריקנות. הפסיכולוג קרוב ורחוק. קרוב מספיק שארגיש שהוא איתי. רחוק מספיק שלא יתערבל בדמי, ושלא יתעוור בחושך שלי על פני תהום. ואז. פתאום זה קורה. דווקא עכשיו. בתוך התוהו ובוהו, משהו מתעורר לי בגוף. אני מתחילה להרגיש את היצר. פתאום מרגישה מיניות. אני נמשכת אליו. רוצה אותו פיזית. פתאום אני רוצה. רוצה מתוך המקום הכי עמוק וחייתי וחסר הגיון. בתוכי מאבק בין פנטזיות של מוות לפנטזיות מיניות. כוח עוצמתי מטלטל אותי, מושך אותי מתוך השאול, מציף אותי בדם אחר, דם של תשוקה. מוות וחיים נלחמים בתוכי, בהתחלה הם מתנגשים, מפוצלים. ועם הזמן, בתהליך רצוף נפילות ומשברים הם מתחילים להיפגש, להתחבר, להשלים. מתאפשר לי מקום לבנות את עצמי שלמה. ליצור זהות יציבה, אמיתית, מכילה.
אחרי אינספור שעות טיפול, נולד גם הרצון לשוב ולהרגיש אמא. בהדרגה, בייסורים, בעבודת פרך, של כניסה פנימה לנפש, נרקמת, מתגבשת, חוויה מחודשת של אמהות. אמהות אחרת מזו שהייתה בי פעם, אמהות מורכבת, אמהות של ניגודים. אמהות לשתי ילדות מתות ולשני ילדים חיים. אמהות שיש בה כאב ותקווה, יגון וביטחון, ויש בה עבר, הווה, עתיד.
עשר שנים וחצי אחרי שלטם ודקל נהרגו, פברואר 2015, אני יושבת על כסא, קבוצה של אמהות בסדנא שאני מעבירה, עוצמות עיניים. המילים שלי עוברות דרך האיברים השרועים על הרצפה. מוליכות את הנשים לאמהות בתוכן. לזיכרון של הגוף. לקולות צחוק וכעס ועלבון של ילדים שנספגו בעצמותינו. ריחות של זיעתם, התמודדותם, אהבתם ששאפנו. טביעות המגע בעור של הזדקקות. השפתיים שהתפללו, שנישקו. כפות הידיים שהושטו, רעדו, נהדפו. הנשימה. המחנק. השחרור בוורידים. אני נותנת דפים וצבעים. תציירו משם. מבפנים. ובחדר התמלאות והתרוקנות של צבעים. ושחור. לא אמהות שכולות. לא אמהות שאיבדו ילדים. ובכל זאת, בכל איבר מהאיברים של האמהות קיים גם אובדן. בלידה יש אובדן. בגדילה יש אובדן. בהשתנות יש אובדן. אני מתנתקת מהכסא, מתיישבת על הרצפה, מרגישה את הנשימה של האישה שאני מחבקת, נותנת לבכי שלה להיות איתי. על הדפים בחדר מתפזרת המיה. כמיהה למשהו שאולי היה ואולי לא היה מעולם. געגועים לילדים. געגועים לעצמנו. געגועים לאמא. נצבעת האהבה. מצטייר הכאב. קווים מחוברים ומנותקים. אני אוספת לאט את התחושות, את המילים, את החיוכים והדמעות, ומחזיקה אותם בחדר. הגילוי נמצא בתוככן, כל התשובות שם, בפנים. ולפעמים כל מה שאתן צריכות זה למצוא בן אדם בעולם הזה, שבאותו רגע, יהיה במרחק הנכון, במינון הנכון, בכסא הנכון, שיאפשר לכן למצוא את הדרך פנימה והחוצה.