זה בדיוק כמו לידה שנייה, סליחה, חבריי הגברים שלא מצאתי דוגמא יוניסקסית, אבל אתם יודעים איך זה, ׳צר עולמי כעולם נמלה׳.
התמימות, הבורות וההתרגשות כבר לא חלק מהמשוואה, ומה שגרוע אפילו יותר, יש למה להשוות. העניין הוא שכשאתה עושה משהו בפעם השנייה אתה בטוח שאתה על הסוס, אין לך ספק שאתה כבר יודע ה-כ-ל. אבל אז אתה מגלה שאתה לא יודע כלום. כלום ושום דבר.
כשקיבלתי מייל מהיח״צנית של מודן שביקשה לדעת מתי אני רוצה להגיע לכיכר, עניתי בלי היסוס שאגיע במוצ״ש. למה דווקא במוצ״ש? כי זכרתי מהפעם הקודמת שזה אחד הימים היותר עמוסים בשבוע הספר, אבל מה שלא זכרתי זה שבמוצ״ש מגיעים גם הרבה מאוד סופרים לכיכר.
בשעה 21:00 בדיוק צעדתי לי שמחה, מחויכת וטובת לב לעבר הדוכנים של מודן, אבל כשהגעתי לשם, החיוך נמחק! עמדתי מוכת הלם. הדוכן היה מלא באנשים, אבל לא כאלה שבאו לקנות ספרים, אלא מלא בסופרים ואנשי צוות. וכשאני אומרת ׳מלא׳, אני מתכוונת שלא היתה משבצת אחת פנויה על הרצפה. מצאתי את עצמי עומדת בצד, משותקת, המומה, אני נשבעת שאפילו שכחתי איך מדברים. אחרי כמה דקות בהם ניסיתי לעכל את ההלם ללא הצלחה, רציתי ללכת הביתה, פשוט לעשות אחורה פנה, להיכנס למכונית שלי, לנסוע הביתה ולזחול מתחת לשמיכה. אין לי מושג איך, אבל בכל זאת נשארתי, לא פחות משותקת ולא פחות מבוהלת, אבל נשארתי, עד שכיבו את כל האורות בכיכר.
בדרך הביתה דיברתי עם עצמי – ״זה לא בשבילך, מה לך ולשבוע הספר, בשביל מה את צריכה את זה בכלל״ וגולת הכותרת – ״את אולי יודעת לכתוב, אבל למכור? בזה את גרועה ממש״ כשנכנסתי הביתה כבר גיבשתי החלטה, הכרזתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע, שאני לא מתכוונת לחזור לשם. אף פעם. לפחות לא בתור סופרת. בתור קוראת, בטח, בכיף, אבל לא בתור סופרת.
אבל אז הגיע יום שלישי, היום שבו הודעתי שאני מגיעה לשבוע הספר, וגם אם רציתי להתחמק, לא יכולתי, כי הרי הכרזתי על כך קבל עם ופייסבוק. כל היום הבטן שלי התהפכה, כשהגעתי לכיכר רבין מצאתי את עצמי מחפשת חניה הרבה מאוד זמן, לא כי לא הייתה חנייה, אלא בגלל שניסיתי למרוח את הזמן. אחרי שחניתי לא מיהרתי לצאת מהמכונית שלי, נכנסתי לפייסבוק, קראתי אין ספור הודעות כמה פעמים, וכשזה לא הספיק לי, נכנסתי גם לאינסטגרם. אפילו בעוונותיי בדקתי מיילים. רק כשאנשים התחילו לצפצף לי כדי לשאול אם אני יוצאת מהחנייה, נפרדתי מהמכונית שלי וצעדתי לעבר הכיכר. כשהגעתי לשם החלטתי לעשות קודם כל סיבוב בכל הדוכנים. פעמיים! בקיצור, הבנתם, עשיתי הכל רק כדי לא להיכנס פנימה ולעמוד מאחורי הדוכן. החוויה ממוצ״ש הייתה טרייה מדי. רגע לפני שנכנסתי פנימה עוד שקלתי לחזור הביתה, הדבר היחיד שעצר בעדי היה הילדים שלי. מה לעזאזל אני אומרת לילדים שלי? הרי אני כל הזמן אומרת להם (שלא נאמר ״חופרת להם״) שאסור לוותר, שגם אם קשה ממשיכים הלאה, שצריך להתמיד, שצריך להעז, שאם נופלים צריך מיד לקום ולהמשיך הלאה.
זו הסיבה היחידה שלא עשיתי אחורה פנה, הסיבה היחידה ששיננתי לעצמי את כל המנטרות האלה עם כל צעד שעשיתי לכיוון הדוכן, ואתם יודעים מה? זה עבד! וביום חמישי זה עבד אפילו יותר. הרגשתי יותר בטוחה בעצמי, יותר נינוחה לעמוד שם, דיברתי עם אנשים על הספרים שלי, עזרתי להם לבחור ספרים אחרים (בכ״ז שלושה ספרים במאה!) ואפילו מכרתי.
שלא תטעו, לא הכל הלך חלק, היו לא מעט פעמים שרציתי לחזור הביתה, כן, שוב רציתי לזחול מתחת לשמיכה ולא לצאת משם בשנה הקרובה. היו רגעים מביכים, רגעים שבהם רציתי שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי. אבל היו גם רגעים משמחים, רגעים של אושר כשמישהו ניגש אליי לספר כמה הוא נהנה מהספרים, או כשמישהי עמדה מולי עם דמעות בעיניים כשסיפרתי לה את הסיפור של הספר. היו אפילו רגעים של אחוות סופרים, בעיקר כששיתפתי והבנתי שאני לא לבד בסיפור הזה, שיש עוד כמוני, עם אותה הרגשה בדיוק. אח, אין כמו ההרגשה הזו כשאתה מבין שיש עוד שחולקים איתך את אותה ״צרה״.
אז מה רציתי להגיד בעצם? רציתי להגיד שאם אני לוקחת משהו אחד מכל החוויה של עשרת הימים האחרונים זה שבאמת אסור לוותר, שצריך לנסות שוב ושוב ושוב עד שמצליחים. שצריך לשמוח מכל הצלחה ומכל צעד גם אם הוא נראה קטן.
מה עוד רציתי להגיד? אה, כן, שאני מקווה שמישהו יזכיר לי את הפוסט הזה כמה ימים לפני שבוע הספר הבא 🙂
