הימים ימי החופש הגדול, יולי בואך אוגוסט.
חם דביק ולח. סוף שנות ה70.
אני בת עשר ואני הולכת, כרגיל לקייטנה במתנ"ס השכונתי בית קמחי.
אני וכל חברי מהכיתה שלי, שמעלי ושמתחתי.
זה מה שעושים בשכונה בקיץ.
לא זוכרת בדיוק מה קרה אבל בשל תחלואה כזה או אחר נעדרתי מאחד מימי הקייטנה,
איך שהוא, גם כן לא זוכרת איך הגיעה אלינו הידיעה המרעישה שמחר באים לקייטנה מחופשים. זהו, באים מחופשים.
הייתי בעננים, כי אני בת עשר, כי סבתא שלי היא התופרת הנפלאה בעולם, כי באותה השנה היא תפרה לי חלום: רקדנית. בד לורקס בירוק פיסטוק שזור בחוטי כסף.
את החצאית הקצרצרה העמידה בעזרת חישוק ברזל, את המחשוף האלגנטי עיטרה שורה של אבנים קטנות ונוצצות. לא יודעת מאיפה אבל היה לי טייץ משלים ונעליים הורסות. הייתי רקדנית חלומות! נסיכת הרקדניות.
אז מה אם התחפושת נתפרה לחודשי החורף ועכשיו אוגוסט? אני בת עשר, ואני רקדנית החלומות.
בבוקר לקח אותי סבא, מחופשת לקופת החולים, שם לדעתי החליפו תחבושת או משהו, כמובן שגבות הורמו, אבל הייתי בת עשר. ואפילו שהייתי שמנמנה, אפילו שצחקו עלי בבית הספר, אפילו שביני ובין נסיכה הפריד אוקיאנוס תמיד תמיד בפנים הייתי רקדנית החלומות הכסופים היפים.
צעדנו ברחוב הקופח סבא ואני, ידי בידו ואני רוקדת את הדרך.
הגענו אל פתח המתנ"ס ומתוכו עלו קולות תופים ונהמות אפריקאיות.
נכנסנו ואת הלובי שטפו החברים שלי מהכיתה ומהכיתה מתחתי ומעלי וכולם, כ-ו-ל-ם צבועי פנים שחומי עור ולבושי יוטה מקושטת.
המדריכה שלי ומנהלת הקייטנה ניגשו אלינו בזהירות, על פניהם הבעה משועשעת, זה יום אפריקה אמרו, כולם התחפשו לכושים!
רקדנית החלומות שבי התכווצה קטן קטן. אבל סבא לא עזב את היד.
הכושים החלו יוצאים החוצה מלווים עצמם בהלמות תופים ובשירה אפריקאית מקורית, הם תכננו לצאת לצעדה ברחבי השכונה.
סבא הביט בי, באהובה שלו, ואז הביט במי שכנראה הייתה המבוגר האחראי שם, נערה בת 17, שניהם יחד פסקו שלכל שבט אפריקאי שמכבד את עצמו יש רקדנית.
בדיוק כזו, ירקרקה-כסופה. מקסימה.
והיא זו שמובילה את המצעד שלהם, בריקוד.
איה, איה הו פיטומביה. היפי היטומבייה היטומבייה.
ככה רקדתי בראש המחנה את רחובות שכונת ילדותי. אחרי משתרכים בחום המהביל חבורת כושים עטויי יוטה הולמי תוף.
איך שהוא במהלך השנים מצאתי את עצמי לא פעם לובשת את הבגד הלא נכון, אומרת את המילים הלא מתאימות.
בוחרת צבעים שלא עושים לכולם נעים.
איך שהוא במהלך השנים שמעתי לא פעם שאני לא.
לא מספיק, יפה, רזה, חכמה.
לא מספיק מלומדת. לא מבינה מספיק.
לא מדייקת. לא מאופקת. מגזימנית. ראוותנית.
לא מסתפקת. לא מתאימה לכאן. לשם. לעכשיו.
בזבזנית, לא מחושבת. לא שייכת.
לא פעם התביישתי במי שאני. במה שיש לי. במה שהצלחתי להשיג.
אין סוף פעמים בחיי הצלחתי לשחזר את הרגע המכווץ ההוא בו אני עומדת במלא הדרי, במלא היופי שלי, רקדנית החלומות ומגלה שכולם אחרים. שכולם דומים ואני, אני שזורה חוטים של כסף. לא מותאמת, לא במקום.
במשך שנים עצרתי שם. ברגע המכווץ ובחרתי שלא לזכור את ההמשך.
את היד הגדולה של סבא, האיש שאהב אותי, שמילמל את השם שלי בעודי מנמנמת בזרועותיו כתינוקת.
שחייך אלי תמיד, שהעניק לי אז ביום ההוא את הכח להיות מי שאני באמת.
שנינו לא ידענו שזה מה שעשה. הוא מכיוון והיה איש שנוהל מפחד ולא העיז בעצמו להיות מה שחלם.
ואני כי שנים ארוכות אחר כך התמסרתי לתחושת השונות. לאחרות. ובמקום לראות בה קסם חוויתי ריחוק ואכזבה. ובדידות גדולה.
השנים חלפו ולמזלי התבגרתי.
כאשר חוצים את סף הארבעים משהו אחר קורה.
זה אמיתי. אותה רקדנית של ירוק וכסף שהיתה מצונפת בי נעורה.
זכר המצעד נעור גם הוא.
אני בת עשר והחום החורך שלא נוגע בי.
רחובות השכונה ואחרי חבורת כושים מכה בתוף נשרכת אחרי רקדנית הכסף.
זו אני הזקופה, היפה.
אני שהיה בה האומץ. מקסימה.
אז אני רוקדת. יש לי בגד גוף והוא מושלם. וחצאית חישוק. יש לי נצנצים מלא החופן.
אני רוקדת. ולא אכפת לי אם אני מתאימה או לא. אם הגזמתי עם הצבעים.
או עם המילים. או עם הריהוט בסלון.
אני רקדנית של כסף וירוק. וסבא שלי אוהב אותי תמיד והמון.
[youtube j0_eR-smtXA nolink]