הרמב"ם, מורה הוראה, פרשן ופוסק, היה גדול הרופאים בזמנו, לפני כ-900 שנים. וגם בימינו אנו מוצאים את תורת הרפואה שלו אקטואלית מתמיד.
היום, כשהציבור נחשף לרפואות עתיקות מן המזרח, כדאי וחשוב להכיר את רפואת הרמב"ם.
מבחינות מסויימות היה הרמב"ם תלמידו של גאלינוס (רופא מפורסם שחי כ-1000 שנים לפני הרמב"ם). אך הרמב"ם, כהוגה דעות וכרופא מטפל, בדק כל דבר והתעמק בכל לימוד וכך הגיע לעתים למסקנות ולאבחנות שונות מתורת הרפואה של גאלינוס.
"כמו שברא ה' המזונות לקיום האדם הבריא,
כן ברא הרפואות לקיום האדם החולה"
( ר' יעקב צהלון, אוצר החיים, בהקדמה ד"ה תשובה)
ונראה שהרמב"ם מצא את הרפואות האלה.
הרמב"ם פיתח תורת רפואה ייחודית ומעמיקה הנותנת תשובה כמעט לכל מכאוב וחולי. תורת הרפואה כוללת מיני עשבים ותרופות מן הטבע שאותן קיבץ בספריו השונים.
גדולתו של הרמב"ם כרופא היא בעיקר בגלל התייחסותו המיוחדת לרפואת הגוף בצמידות לרפואת הנפש. כשטיפל בחולה, התייחס למצבו הנפשי כפי שהתייחס למצבו הפיזי.
לכל הפעלות הנפש יש ביטוי גופני,
גשמי המלווה אותה.
ולכל מאורע והיפעלות הגוף
יש הד בחיי הנפש.
הבריא באמת, לימד הרמב"ם, הוא מי שרוחו טובה עליו והוא עליז. על כן, כדי לשפר את מצבו הרפואי של חולה – יש לדאוג לשיפור מצב רוחו. כי כדי להיות בריא בגוף, צריך קודם כל לדאוג לבריאות הנפש.
לאיזון נפשי ולרגיעה.
הרמב"ם ממליץ לעסוק במחשבות על הטוב, להתעמק בחוכמה ובלימוד, בהתחזקות רוחנית וכך לא יפול למחשבות רעות המחלישות את הגוף והנשמה. כך גם לא יושפע יותר מידי מסערות החיים ומקשיים הצצים בחיי האדם.
מכאן לומדים על חשיבות דרכו של הרופא בריפוי. הרמב"ם בתורת הרפואה שלו מורה לרופאים להשקיע יותר מאשר במתן מרשמים ובהתייחסות לבעיות הפיזיות של החולה.
הרמב"ם מונה שלושה דברים בדרך טיפולו של הרופא:
1. עליו להיות בקיא בגוף האדם ובהתנהלותו.
2. עליו להיות רגיש לצרכיו הנפשיים-רוחניים של החולה.
3. הטיפול בחולה צריך להיות אינדבידואלי ולאחר שיקול דעת רציני.
