אני אוהבת לצפות במופעי תרבות ובוודאי שבתחום המחול. אני יודעת שבכל מופע מחול אשר אצפה בו, אוכל למצוא עניין. אני אוהבת להתבונן בכל פרט וערה לפרטים הקטנים אולם, יודעת גם להסתכל על המכלול – החוויה בכללותה.
כך הלכתי לצפות במופע של להקת הפלמנקו רמנגאר, מתוך סקרנות. מצויידת בתפיסה שכל דבר הינו הזדמנות ללמידה ולהרחבת אופקים. ואכן, זאת הייתה התחושה שלי – שאני, דרך המחול והמוזיקה, נכנסת ומקבלת הצצה לתרבות אחרת, שונה מזו שלי. התנועה, המוזיקה והשירה מבוססים על סגנון שהתפתח בדרום ספרד ואני מרגישה שלזמן קצר אני מוכנסת לעולם אחר ולא מוכר לי.
צילום: אלבום פרטי
הבמה מעוצבת באופן שמזכיר לי מועדון – כסאות עץ בגוון חום כהה. שתי קבוצות הנגנים והזמרים משני צידי הבמה מקטינים וסוגרים אותה, תורמים בכך לתחושת המועדון הסגור והאינטימי שהוכנסו אליו. לאורך כל המופע קיים קשר בין הזמרים, הנגנים והרקדנים. תחושה שהם מנהלים כל העת איזשהו שיח – זה שר, וזאת רוקעת, זה מנגן וזה מלווה במחיאות כף. אין הפרדה בין מוזיקה לבין רקדנים, המוזיקה לא כאן רק כדי לשרת את הריקוד אלא, שלושת האלמנטים האלו פועלים ביחד. הקשר הבלתי פוסק הזה מרתק ויוצר עניין, אני חשה כיצד תשומת הלב שלי נעה בין הרקדניות, לזמר, לנגנים, לרקדן ועוד ועוד.
אהבתי כל כך את השירה הנקייה המאפשרת לשמוע את קולו של הזמר, את הסיפור שהוא מספר, גם אם אינני מבינה את השפה. המקצבים הנהדרים נשמעים מכל עבר – מרקיעות הרגליים, ממחיאות הכפיים ומכלי הנגינה. אני מתפעלת מאד מהיכולת לשמור על המקצבים ועל הסינכרון בין כל המרכיבים – ריקוד, שירה ונגינה. אולי משום שעבורי, למרות שנים של ריקוד והוראת מחול, מקצב היה נקודת תורפה שלי. תמיד התקשיתי לזהותו ולשמור עליו, דרש ממני מאמץ ומעולם לא נבע מתוכי. כך שאני מתבוננת משתאה ומלאת הערכה.
צילום: אלבום פרטי
בילדותי אהבתי מאד שמלות, בפרט אלו הארוכות, אהבה שנשארה לי. כך אני מתמוגגת נוכח השמלות של כל נסיכות דיסני וסרטים העוסקים בתקופת הרנסנס. בנעורי אף נהגתי לקנות חצאיות רחבות בחנויות יד שניה וללבוש אותן זו מעל זו. החלק הקשה היה הנעליים – לא היו לי נעליים עדינות תואמות, רק נעליים חזקות המתאימות לשבילים הבוציים של הקיבוץ. אני נהנית מלבושן של הרקדניות, אוהבת את ההבחנה המסורתית בין לבוש נשי, לבין זה הגברי – הזמרים והנגנים הלבושים בשחור.
צילום: אלבום פרטי
השירה נפלאה, כלי הנגינה של הזמרים הם רקיעות הרגליים ומחיאות הכפיים הקיצביות וההרגשה היא שלהקת רמנגאר מביאה מופע שהוא הרבה מעבר למחול, שהוא גם וגם, שהוא מסע עם הצופה לתרבות אחרת. מתרשמת מהיכולות המורכבות של חברי הלהקה בתנועה, בשירה, בדיקלום הטקסטים ובתאום המושלם בין כל אלה.
המופע כל כך אותנטי ומדבר את שפת המקור של הפלמנקו, שאני נדהמת נוכח העובדה שמקימי הלהקה והיוצרים הם זוג רקדנים ישראלים – קרן ואבנר פסח. מלאת הערכה.