רכב חברה

אהלן,

ספוילר קטן. זה פוסט שמדבר בעיקר על חברות. על פשוט להיות שם כשצריך.

דמיינו … ימים משוגעים עוברים עלי, אין ממש קרקע מתחת לרגליים, אני מרגיש שהכל בוער מסביב ואני צף. ימים שסחבק לא יודע מימינו ומשמאלו וחוסר הודאות זהו בערך הדבר הודאי היחידי בחיי.

בימים משוגעים אלה אני מרהט דירה כמעט מאפס, סטודנט נהייתי. מלקט מקרר מפה, אוסף מכונת כביסה משם, איקאה הפכה להיות ביתי השני. אבל חסרה ספה. ספה, מה כבר בקשתי? פשוט, נכון? אני לא הולך לחנויות כי מי יודע מה יהיה, סיפורי הזוועה על אבות גרושים שנותרו חסרי כל אינם מרפים, אני מחפש יד שניה כי אני לא ממש צריך סלון חדש, אני סתם צריך איזה ספה לשים עליה ת'תחת כשאני בוהה במסך הקטן. את האמת? נחמד לשוטט באזור השרון, בעיקר בעיר מגוריי אבל גם בערים שכנות, קצת בשטחים, אלפי מנשה ומזרחה. בוחן ספות ג'יפות שאפילו אי אפשר להסתכל עליהן ואם כבר הן עברו את מבחן העיניים אז להתיישב עליהן זה די מאתגר, בטח ובטח לקום מהן. חוויה? סיוט? הכל בעיני המשתמש.

ואז שישי בבוקר, רגע אחרי שהשארתי את הילדים במסגרות, מצאתי! יש! ספה אחת שתתאים בול לסלון הקטן שלי, מחיר סביר, מושב יחסית קרוב לבית. מגניב. אבל … שימו לב. יש קאטץ', את הספה ראיתי ביום שישי בבוקר ואפשר לקחת אותה אך ורק ביום שישי בערב. למה? המוכרים לא נמצאים בבית עד אחה"צ ולמחרת הם כבר מעבירים את כל הדברים שלהם, בלה בלה בלה. מה זה חשוב? חלון ההזדמנויות היה מצומצם. שילמתי מקדמה כי לא רציתי לפספס את הספה ואז התחלתי לחשוב.

פאק! מה עושים? איך אני מעביר את הספה? התחלתי להרים טלפונים לכל מי שרק חשבתי עליו. לחברים הקרובים שגרים בסמיכות, ניסיתי אצל גיסי (זה כשהוא עדיין היה גיסי), אצל הבוס שלי, אפילו אצל אחי שגר בקיבוץ קצת מרוחק. כל מי שחשבתי שיוכל לארגן מעכשיו לעכשיו איזה טנדר או עגלה או משהו (אפילו על סוס הייתי מתפשר). דווקא מהבוס היה פתח של תקווה. הוא אמר לי: "תשמע, יש לגיסי עגלה. אה רגע, אבל היא נמצאת בישוב אחר. אה בעצם הוא לא בבית עכשיו ויחזור מאוחר יותר, לא יודע מתי. כשאני חושב על זה גם אין לו גם רשיון לעגלה". ממממ … בעייתי. אח שלי אמר: "אחוני, אולי אצליח לארגן משהו מהקיבוץ, אבל אני עם הילדים ויהיה קשה לדחוף גם ילדים וגם ספה. חוץ מזה זו גם נסיעה נסיעה". גם בעיתי משהו, לא רציתי להטריח אותו. חברים קרובים כבר סגרו עם איזה בחור למטה בכיכר שיעביר את הספה. יש! אבל הוא שומר שבת. באסה. דווקא שומר שבת.

בקיצור, בלאגן. אבל אז חבר בא לי עם חיוך. מה? אני שואל. הוא אומר לי, נו, אתה מכיר את השיר, לא? איזה שיר אני שואל אותו, בחיאת, איזה שיר? השיר השיר והוא מזמזם. לא, אי אפשר, זה לא יעבוד, אני כבר נלחץ. יעבוד יעבוד, חבר שלי מתעקש, אל תדאג אחי, שמיכה או שתיים על הגג, אני מארגן ראצ'ט מגיסי, היום אחה"צ, אני אתה ועוד חבר שיבוא לעזור. ראה את העניין כסגור. ואני … מה אני אגיד?

Following the rules kind of a guy, זוכרים?

וכך היה, יום שישי אחה"צ שני חברים ועבדכם הנאמן מארגנים שמיכות, לוקחים את הראצ'ט מהגיס ונוסעים למושב. חבר אחד בלחץ, הוא צריך להספיק לארוחת שישי חגיגית עם המשפחה המורחבת, אבל בכל זאת הגיע לעזור. חבר (גם אשתו שתחיה הבינה את הסיטואציה). הגענו למקום. המוכרים מסתכלים עלי, על האוטו, אתה צוחק עלינו הם אומרים. איך תיקח את הספה?

ואז, תוך 10 דקות, מבלי לשים לב אפילו, הופ הספה על הגג, על השמיכות, מחוזקת כמו שצריך. כל הכריות באוטו, בקושי יש לי מקום לנשום. חברים שלי נוסעים מאחורי עם אורות מהבהבים מתפללים שהספה לא תעוף באמצע הדרך. ואני ככה נוסע בדרך מהירה על 50-60 בקושי ואז נכנס לעיר, מקלל, כוסאמק כמה באמפרים תקעו פה. טוב טוב, אני יודע, לא ממש חוקי, אבל בינינו, אף פעם לא חזרתם מאיקאה עם בג'ז פתוח? כולכם נוסעים על 90? יאללה יאללה. בקטנה.

בקיצור: שמונה בערב, הספה עומדת בסלון של הבית הקטן שלי, מוכנה לשימוש, ומה נשאר לי להגיד לחברים שלי? איזה כיף! איזה כיף שאתם הייתם שם בשבילי ועדיין אתם שם. זה אולי קלישאתי ודביק, אבל באמת באמת חברים נמדדים ברגעים האלה בדיוק.

התודות הרשמיות לחברת "מרדכי הובלות בע"מ". 🙂