מכירים את התחושה הזאת? זאת כשאתה נחגר ברתמות פלדה מצופות בספוג אל כסא מפלסטיק והקרונות עולים לאט לאט. שקט מקפיא בין המושבים ואז …. בוווםםם!!! ווואאאוווו!!!. הנשימה נעתקת. הבטן נדבקת לגב. המעיים נמצאים אי שם באזור הגרון וצרחות אימה נשמעות מכל עבר. ואז באמת מתחיל הכיף. תחושה של חוסר שליטה, סיבובים, לופים, הראש עף מצד לצד, קריאות עונג בוקעות מהפה מבלי שבכלל התכוונת.
מה? אף פעם לא הייתם על רכבת הרים? אבל לא סתם רכבות זחל לילדים עד גיל 7. אני מדבר על הדבר האמיתי. בושו והכלמו לכם. הפסד שלכם.
קבלו …
[youtube NcrbebQdG3g nolink]
וגם את זה ….
[youtube bZTsRU8B8s4 nolink]
דרך אגב, שתי המפלצות האלה שראיתם עכשיו, האחת בקוני איילנד, ברוקלין והשניה באפטלינג פארק בהולנד, על שתיהן סחבק היה וגם צרח. רק אומר.
טוב, אז אחרי הקדימון הסוער, מה שרציתי לספר לכם זה על רכבת הרים אחרת, רגשית, ארוכה הרבה יותר, עם תהפוכות וסיבובים שגורמים לבן אדם לחשוב, להרגיש, להתייסר ולייסר.
בתקופה האחרונה התוודעתי לכמה בחורות, שטענו בתוקף שהן רכבת הרים. להיות בזוגיות איתן זה סכנת נפשות. אנחנו אימפולסיביות, יש לנו כושר דחית סיפוקים של ילדה בת שנתיים, זהירות. שומר נפשו ירחק. האמת? לא כזה מפחיד אותי. אני מת על רכבות הרים, גם מוכן ליפול, לחטוף חבטות בסיבובים, להישרף. אהלן וסהלן. ידי פתוחות לרווחה.
אבל האמת היא שאת רכבת ההרים הרגשית שלי חוויתי דווקא ממישהי אחרת. היא לא הגיעה עם הצהרות מפוצצות. לא איימה. באה עם השקט שלה, עם העוצמות שלה ומבלי להתכוון עשתה לי רכבת הרים. או הו, איזה רכבת הרים. ביחד עשינו לא מעט דברים בפעם הראשונה, חצינו כמה וכמה קוים אדומים, רדפנו אחרי פרפרים ואפילו לקחנו שירי מולדת ישנים ונושנים אל מחוזות חפצנו ועשינו בהם כרצוננו. (ברור לי שאתם לא מבינים, אבל היא מבינה, וזה מה שחשוב, כי בינינו, שששש, שאף אחד לא ישמע, הפוסט הזה נועד בשבילה).
אלו היו העליות, הלופים המסוכנים, הריגושים והכיף. אבל! אבל ברכבת הרים ישנן גם ירידות, יש גם פחד, לעיתים משתק. יש לא מעט בחילות, לפעמים גם בחושך. וכאלה היו לנו גם לא מעט. אני, גרוש שכמוני, נהניתי מאוד גם לעלות על מתקנים אחרים. חלקם מסוכנים יותר, חלקם מסוכנים פחות, לחלקם אפילו לא הורשיתי לעלות. אתם יודעים, מגבלות גיל, מגבלות גובה, כאלה. והיא, תמיד הייתה שם, חכתה בסבלנות עד שאסיים עם המתקנים האחרים ורק בכדי שנוכל לעלות שנינו שוב לעוד סיבוב ברכבת הפרטית שלנו, לסיבוב ארוך במיוחד, בלי לרדת שוב ושוב..
אבל סיבוב כזה, ארוך, רגוע, לא קרה. הפארק של החיים שלנו גדול, מגוון ואני עדיין מחפש את ה-רכבת! מחפש את הרכבת שלא ארצה לרדת ממנה. הרכבת שתגמד את שאר ההפתעות שמחכות בפארק. אז בינתיים, הסיבוב האחרון שלנו ברכבת ההרים נגמר בסוג של התרסקות, התרסקות מעודנת אמנם, ישנן חבלות, פה ושם צלקות, ושנינו מנסים לאחות את השברים.
ממממ ….. אאאאא ….. כוסאמק. איך אתם הייתם מסיימים את הפוסט הזה? לא מצליח לי.פאק פאק פאק!
מפה לשם, כשסיפרתי לה על הפוסט הזה שאני כותב ושהיא הנושא של הפוסט ועל כך שקשה לי לגמור. אההה … ז'תומרת לסיים., אז היא אמרה לי: מה אתה רוצה? כמו שהיה בינינו. נסיקה מהירה למעלה ונחיתה מסוכנת עם חריקות ובחבטות. ככה גם יראה הפוסט שלך בסופו. מתבקש, לא?
מצד אחד צודקת. מצד שני, לא! לא מסכים! כן, לא נגמר משהו בינינו וכן, היו עקיצות הדדיות וכן היה קשה אבל הי, אנחנו בשלבי החלמה, כל אחד מאתנו כבר עלה על רכבת חדשה (טוב הגזמתי, כל אחד מאתנו מנסה לעלות על כזאת) ואני רוצה לסיים בנימה אופטימית כזה אני.
Always look on the bright side of life
[youtube WlBiLNN1NhQ nolink]