"הבית הנוסע
הבית שלי נוסע.
בפנים, מתנגנת מנגינה עתיקה.
לפתע עוצר,
דלת ננעלת בקול חריקה.
מסיר דלתות, חלונות, שוקע בכורסה פרחונית.
הלילה הבית נודד,
וילון הקטיפה אובד ברוח.
רחוק, אני שומע
קולות."
בשיר זה נפתח ספרו של דני וולך. כבר בשיר זה, ניתן להבחין במה שיתגלה אחר כך כמוטיב חוזר בשיריו. מוטיב הנדודים, העזיבה, מה שנשאר רחוק, אבל עדיין קרוב ללב.
"איכשהו, אמרת,
נאחזנו ולא הרפינו.
נותרנו רק עם מילים
שהשתוקקנו לנשום.
איכשהו, אמרת,
רציתי להתוודות על חטאינו
ולא רצית להטות אוזן.
ישבנו זמן הרבה יחד,
ועזבת.
איכשהו, אני כאן,
ואתה אינך.
הייתי רוצה לשמוע משיריך"
דני וולך כותב שירה עכשווית, נגישה לקורא ויחד עם זאת מלאה בעומק ומשמעות.
"יש לך סוד לא מפוענח,
הזמן לא מכיל אותו,
הדפק על אינספור דלתות,
נרשם על קווי כף ידך,
על צבעי הקשת בעיניך,
בתוך קימורי נשמתך,
אין בו לילה, אין בו יום,
חוץ ופנים הינם הך,
חייך נראים שלך, מרחוק."
וולך בשיריו נוגע בזיכרונות, בתשוקות, באהבות ובמערכות יחסים. שיריו הציורים, לוקחים אותנו לתוך סצנות, בצורה כה מוחשית עד שאנו חשים כאילו הינו בסרט:
"בואנוס איירס
בחצות,
אצל דודה חואנה.
חיננית, מרושלת,
במחרוזת צבעונית,
עיניים שחורות,
שדיים גבהות דבש…"
" אני יושב במיטה,
את נוחרת,
מנורה מפשיטה את
ישבנך,
עגול, חייכן,
כמוך,
סדין בין כפות רגליך,
אכרה,
אצבעוני
מלטף שקע סהרורי,
ומעל שנתך,
מנורה מפשיטה
אהבתי אליך."
המשורר עושה אומאז' בשיריו ליוצרים אחרים, ביניהם מוצרט, באך ופרידה קאלו:
"פרידה, פרידה,
כלו שנתיים במחיצתך,
מאה ירחים ושמש
עקרה, צבעונית וחשוכה.
כמה קשה וקסומה,
רבת זהויות.
שמחתי לבוא אליך,
להתעטף בכחול,
לכתוב, לכאוב.
רתוקה למיטתך,
גיטרה מדממת
חזור אלי, דייגו.
אני חוזר."
דני וולך, הוא פסנתרן יליד ארגנטינה. ספר שיריו "רחוק, אני שומע" הוא ספרו השני היוצא לאור. אליו מתלווה דיסק ובו 12 שירים נבחרים מהספר, בהלחנתו . חלקם של השירים בספרדית. כך שתוכלו ליהנות מהשירים גם באופן מוזיקלי. אני באופן אישי נהניתי 🙂
מאחלת לכם קריאה ושמיעה מהנים!
XOXO
אחת שיודעת 😉
